בין רשות השידור לרשות הדיבור

מאיר גרוס , י"ט בתמוז תשע"ד

מאיר גרוס
מאיר גרוס
צילום: עצמי

רשות השידור היא רשות של הציבור, בהגדרתה ומבחינת ייעודה וצביונה.

והשימוש שאנשיה עושים לאחרונה בשידור הציבורי, כדי להילחם על מה שהם רואים כזכויותיהם, עבר כל גבול סביר של מאבק בעצם השימוש בנכס ציבורי לצורך קבוצת אנשים, תהא אשר תהא. מתן במת שידור לתומכים במאבקם, תוך מניעתה מהחולקים על דעתם, פוגע בעקרון יסודי ביותר של זכות הציבור לדעת. לדעת את האמת. וחובתם, בתפקידם, אמורה הייתה להביא את מכלול הדעות ואת כל נתוני האמת. ואלו אינם מגיעים לקהל המאזינים.

הרי לא קמו פתאום חברי כנסת, ויחד עם הממשלה החליטו שכך אי אפשר להמשיך. ופה ושם גם מתגנבים – מבין נאומי התומכים, מהם בעל כורחם- גם אמיתות לא נעימות. על הפסדי ענק של כספי מדינה (או כלשון התקשורת: על לקיחת כספי משפחות קשות יום, דיור ציבורי, קשישים בבתי חולים ותרופותיהם) כדי לממן משכורות עתק, אבטלה סמויה בעלת הקף רחב ובזבוז של ציוד יקר ברשות השידור. ואגב כך קיבלנו דוגמה להטיה ברשות השידור ולאו דווקא בתחומים הפוליטיים.

ואף אחד לא קם. אף אחד אינו מעז. כנראה בגלל שהם יעופו מבמת השידור בעתיד.

ועדי עובדים רבים יכולים רק להתקנא בכלי העוצמתי המשרת את עובדי רשות השידור. המאבק שלהם אינו מגיע, בעוצמות כאלו, לידיעת הציבור- ועל חשבונו שלו- אף שהוא אינו הוגן פחות. לא מכבר הסתיימו עיצומים של סגל המרצים במכללות, ולא צריך סקר כדי לגלות שרוב רובו של הציבור כלל לא יודע שהם בכלל קיימים.

עובדי רשות השידור גם נטלו לעצמם את רשות הדיבור. עוד לפני שראש הממשלה מקבל פינה בתקשורת, האיש באולפן, החולש על המיקרופון, מביע את דעתו החשובה בכל נושא שעל סדר היום הציבורי. הוא מטיף לשרים, למנכ"לים ומסביר למטה הכללי מה עליהם לעשות. במקלטים נאלצים האזרחים להאזין לשדרן הוותיק המלמד בינה את נבחרי האומה.

זו הבמה שלהם, כי זה הכלי שלהם. מבנה מאד ייחודי במדינת היהודים בה כל אחד מומחה, אך רק לעובדי האולפן יש את הזכות לשדר את הגיגיהם לכל האומה. ברצותם גם סוגרים מיקרופונים למי שאינם חפצים ביקרו. הם גם אינם חייבים בכבוד המוזמנים לאולפן, קוטעים אותם כרצונם, וחולקים על מה שאינו מוצא חן בעיניהם. לא בשאלה או בתמיהה אלא בדעתנות מתנשאת.

עם זאת, יש צורך להתייחס לטענותיהם. מדובר בבני אדם החרדים לפרנסתם. כן, גם בחשש הטבעי שלהם מפני פגיעה בזכויות יסוד שלהם. ובהקשר הזה יש עוד להצטער על שהדאגה הזאת ל"הגעת עובדים עד לפת לחם" לא הטרידה אותם כשהם צהלו על חיסולו של "ערוץ 7". גם שם היו עובדים שעשו מלאכתם נאמנה. גם שם פגעו בזכויותיהם.

לאנשי ערוץ 7 לא נתנו פתחון פה בגלל היותם "האחר" הפוליטי. וגם שם היו כאלה שעמדו מנגד ולא סייעו. שלא לדבר על אלו שנרתמו למערכה הפוליטית נגד הערוץ המוצלח והמצליח. וביניהם עובדי רשות הדיבור וחבריהם. כי "האחר זה לא אני". (לתשומת ליבה של מערכת החינוך שקבעה זאת כנושא שנתי, ערכי). אגב, המערכת של ערוץ 7 הפעילה אותו לשמחת חלקים גדולים בציבור, לטובת הרבה צרכנים שבשבילם הוא היה מים חיים באזור מוכה שרב. ועלותו לציבור הייתה אפסית.

לא אומר "על דאטפת אטפוך" ואין פה שמחה לאיד, ואין גם כל רצון לצער אחרים בשעת צערם. אבל, אנשים יקרים, אנא קצת הגינות ויושרה. קצת ענווה. ואין ספק כי בירור אמתי, נוקב ויסודי יניב רשות שידור טובה יותר, אמינה יותר, ייצוגית יותר ונכונה יותר. מתאימה יותר למדינה היהודית- הדמוקרטית שהיא אמורה להיות כלי מרכזי שלה.