איכה ישבה בפאנל

שימו לב מה קורה כאן: מצד אחד לנפתלי בנט לא נותנים לדבר בוועידת 'הארץ', ומצד שני אנחנו עוד מעט לא נוכל לצאת ידי חובת היום אם לא נשמע בתשעה באב את יוסי ביילין השבע

ידידיה מאיר , כ' בתמוז תשע"ד

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

1.

אני לא יודע למה, אבל משום מה הבנתי שהגל השקט משדר לפי אזורים. לכן חשבתי שאם נכוון את הרדיו לפני שבת לתדר המדויק שפרסם פיקוד העורף לירושלמים, נשמע רק התראות על אזעקות בירושלים, כלומר רק את מה שרלוונטי למשפחה שלנו. כשגיליתי שטעיתי כבר היה מאוחר מדי. תוך כדי "שלום עליכם" פרץ פתאום לשולחן השבת שלנו בפול ווליום הקול הרועם, עם האזעקה ברקע: "אשדוד – אזעקה, אשדוד – אזעקה" והרעיד אפילו את מלאכי השרת. וכך זה המשיך והמשיך לאורך כל השבת. יבנה, גן יבנה, רחובות, רמלה, לוד, יבנה, גן יבנה, וגם לבסוף, בשעת רעווא דרעווין, ירושלים.

אלא שדי מהר הבנתי שבעצם לא טעיתי. שלמעשה אני על התדר הכי נכון שיש. רדיו "עמו אנוכי בצרה". אתה פשוט שומע על יהודים בכל אזורי הארץ שיורים עליהם טילים עכשיו. וכשזה מגיע ככה, נטו, בלי פרשנים ובלי כתבים שמלווים את הנפילות, זה הופך את החוויה למזוקקת יותר. רק האזעקה המפחידה והדומייה שאחריה, בלי כל הברברת.

אחרי יותר משבוע שבו בעצם לא אמרו כלום בגל הפתוח, גיליתי סוף סוף הגל האמיתי – הגל השקט. אפשר לארגן גל כזה גם לימות החול? ולימי הפסקת האש?

2.

והנה עוד דבר שאפשר לשים לב אליו אם רק משקיטים קצת את כל הרעש מסביב: שמות היישובים האלה בדרום. לשם כמו "תל אביב" הלוא התרגלנו. כבר קשה להתרגש מהשילוב בין ישן לחדש, בין התל לאביב. גם השם "ראשון לציון" או אפילו "נס ציונה" כבר כל כך שגורים, שאתה לא שם לב כמה הוד יש בהם. אבל בזכות החמאס זכינו לשמוע בימים האלה שמות עתיקים וחדשים של יישובים בארץ ישראל שפשוט עושים שיר בלב. קחו למשל את המושבים שמרכיבים את המועצה האזורית שדות נגב: זִמרת, שובה, שוקדה, יושיביה, תקומה ותושיה. וואו. יש לכם כוח לעוד? כי לי דווקא יש. מה תאמרו על קבוצת היישובים של המועצה האזורית אשכול, הלוא הם בארי, דקל, חולית, יבול, ישע, יתד, כיסופים, מבטחים, מגן, סופה, עין הבשור, עמי עוז, פריגן, רעים ונירים. חכו. בואו נבדוק עכשיו את הדופק הציוני-יהודי שלכם מול שמותיהם של יישובי המועצה האזורית מרחבים: פטיש, מסלול, רנן, פעמי תש"ז, מרחבים, מבועים, אשבול וקלחים. ויש את השלושה שמופיעים בהודעת פיקוד העורף בדיוק לפי הסדר שלהם בפסוק: ברוש, תדהר ותאשור.

אז נכון ששמענו את כל השמות המרנינים האלה רק כשהיו להם 15 עד 30 שניות להיכנס למרחב המוגן, אבל הרבה פעמים זה גרם לי להרגיש קצת כמו בתוך נבואת נחמה של ישעיהו.

3.

אבל רוב הזמן, בואו נודה, לא היו אלה ישעיהו וירמיהו אלא רזי ברקאי ואריה גולן. מדינה שלמה עקבה אחרי כל צבע אדום, כל יירוט וכל רסיס. ואני ממש לא רוצה להישמע כמו איזה דרשן, אבל משהו פה באמת לא ברור לי. כשהיה מדובר בשלושה נערים חטופים – שינינו את כל מצבנו הרוחני. הייתה פה אטמוספירה אחרת לחלוטין, של התחזקות ושל תפילה בלתי פוסקת. יזמית-רוחנית אחת אפילו שלחה לי למייל בכל כמה ימים את אוסף הקבלות הטובות שאנשים קיבלו על עצמם – במוקד טלפוני מיוחד – למען שלומם של אייל, נפתלי וגיל‑עד. השבוע לא היו אלה שלושה נערים אלא שבעה מיליון איש, אבל המתח הרוחני ההוא כמעט נעלם כלא היה. נכון, כולם אומרים כמה צריך להודות לקב"ה, ואיך זה לא רק כיפת ברזל אלא גם ניסיך שבכל יום עמנו, ובכל זאת, תודו, משהו כאן לא היה אותו דבר, ולא ברור לי למה. אף אחד לא שלח לי מאתיים הודעות של "מקבלים שבת מוקדם לרגל המצב". אפילו קמפיין מתבקש של "תהילים נגד קאסמים" לא ראיתי (מצד שני, מי יודע כמה התפילות העוצמתיות של אותם 18 ימי חטיפה, כמה האחינו כל בית ישראל בכוונה, פעלו את פעולתם עכשיו, כשמדינה שלמה ראתה ניסים גלויים, בין בים ובין ביבשה).

4.

והנה עוד קמפיין שלא ראינו, וחבל. במקום להסביר שוב ושוב כמה תוכנית ההתנתקות הייתה טעות ולהגיד שוב ושוב "אמרנו לכם", קבלו רעיון אחר, אפקטיבי ויחסית קל לביצוע: בכל פעם שנורה טיל לעבר מדינת ישראל, לא נסתפק רק בדיווח לאיזה אזור בארץ הוא נורה. מעתה נאמר גם מהיכן הוא משוגר. תארו לעצמכם שבכל כלי התקשורת – או לפחות בתקשורת הדתית – לא יאמרו סתם "רקטה נורתה לעבר אשקלון" אלא "רקטה נורתה מאלי סיני לאשקלון". דמיינו שנתרגל לשמוע משפטים כמו: "טיל נורה מנצרים לתל אביב".

לכל טיל יש כתובת, אבל הפעם לכל טיל יש גם מחרטה ומשגר ששוכנים היכן שעמדו פעם על תילם יישובים יהודיים פורחים. דע מאין באת.

5.

לא מעט פוליטיקאים מהשמאל קראו לנו כבר מהיום הראשון של המבצע להידבר עם החמאס. לא לכתוש אותו, אפילו לא לנצח (מילה שכמעט לא שמעו במערכה הזאת), אלא להגיע להבנות ולחפש מתווכים למשא ומתן. זו דעה לגיטימית, אבל נדמה לי שאחרי ועידת השלום של עיתון 'הארץ' היא מאבדת קצת מתוקפה: הרי כל אותם אנשים שצעקו שם לנפתלי בנט "רוצח" ולא נתנו לו לפתוח את הפה, קוראים לנו במקביל לדבר עם איסמעיל הנייה ולראות בו פרטנר. יצא לי לדבר לאחרונה עם כמה שמאלני-קצה כאלה. לא בוז'י הרצוג, לא פואד בן אליעזר (מה איתו באמת?), לא שלי יחימוביץ'. שמאלנים שבאמת ובתמים משוכנעים שנפתלי בנט הוא יגאל עמיר. אני לא יודע להעריך את מספרם, ובעיתון 'הארץ' מיהרו כמובן לטעון אחרי ההתקפה ההיא בוועידה שלהם שמדובר ב"קומץ עשבים שוטים" (כמה מוכר), אבל צריך לזכור שהקבוצה הזאת, שפשוט לא יכלה לשאת משפט אחד של בנט, היא ממש לא אספסוף מהרחוב, שאולי רגיל בסגנון כזה של צעקות ובהתלהטות רוחות. להפך, אלה אנשים שלא רק קוראים את 'הארץ', אלא אף באים להשתתף ביום עיון אליטיסטי לאנשים חושבים. בקיצור, האלפיון העליון של מחנה השלום שמגיע לכנס חיזוק והתעוררות. והקבוצה הזאת, מתברר, פשוט לא יכולה להכיל נאום של שר במדינת ישראל שחושב קצת, או הרבה, שונה ממנה. למה? כי הוא לא לגיטימי בעיניהם. אין לו זכות דיבור, ובעצם אין לו זכות קיום.

זה לא אירוע נקודתי. קורה כאן אולי תהליך עמוק יותר: השמאל הולך ונהיה פנאטי וסגור (איך כתב השבוע דרוד אידר? הוא כבר הופך מ"שמאל קיצוני" ל"ימין פלסטיני") בעוד דווקא הציבור הדתי הופך לפנאטי בפלורליזם שלו.

דוגמה קטנה: בימים אלה החלה עונת הטלפונים של המפיקים לקראת "אירועי תשעה באב". גם אני זכיתי לקבל כמה פניות כאלה ולשאול מי המוזמנים ומה התכנים. כמו בתיקוני ליל שבועות, גם בלילה הזה מתפתחת בשנים האחרונות סצנה שבה כמעט כל היוזמים דתיים וכמעט כל הקהל דתי, אבל כולם מתעקשים, ממש בכוח, לשחק אותה מהאו"ם. בשיחות ההכנה האלה כמעט הרגשתי שאסור לי להגיד שתשעה באב הוא יום צום לזכר חורבן בית המקדש, שייבנה במהרה בימינו אמן. מותר רק לומר שזה יום להידברות על שנאת חינם באוהלי פיוס על שם רבין. מילים כמו רב תרבותיות, הכלה, פלורליזם ושיח הולכות והופכות בחלק מהציבור לקדושות יותר מהחג עצמו או מהתענית עצמה. איכה ישבה בדד? איכה ישבה בפאנל.

שימו לב מה קורה כאן: מצד אחד לנפתלי בנט לא נותנים לדבר בוועידת 'הארץ', ומצד שני אנחנו עוד מעט לא נוכל לצאת ידי חובת היום אם לא נשמע בתשעה באב את יוסי ביילין השבע.

6.

ולפני סיום, עוד מילה על הגלים הפתוחים. אחרי שכל אמצעי התקשורת שידרו כמעט 24 שעות ביממה במשך יותר משבוע, אני חושב שמצאתי בתוך ים הבלה-בלה הזה את הרגע ההזוי ביותר. ביום שישי שעבר, בשעות הצהריים, אחרי מטח טילים על תל אביב שיורט ברוך השם, פנתה המגישה באולפן ערוץ 2, מותשת משידור ארוך מדי, אל עד ראייה ושמו לירון: "אני מבינה, לירון, שזה קרה ממש סמוך אליך". לירון ענה בהתלהבות: "כן, כן, אני ממש רואה פה רסיסים בפתח החנות שלי. עד עכשיו אני לא נרגע".

"חנות? איזו חנות יש לך, לירון?", היא שאלה והוא ענה: "חנות חיות". המראיינת קפצה על המציאה. הופה, הנה סופסוף דיווח שקצת יוצא מהשטאנץ הרגיל של פתאום-שמעתי-פיצוץ-אדיר. יש גם בעלי חיים בסיפור: "חיות? ואיך הן הגיבו לכל האירוע הזה?", היא שאלה בעניין. לירון שתק שנייה ואמר: "אה, תראי... מדובר בחנות דגים".

מצחיק, הא? אולי אתכם. זה טיפה פחות מצחיק כשהשדרנית היא אשתך.

כיתוב תמונה:

אז מהי "תמונת המלחמה"? אינספור רגעים של לחימה ושל שגרה תועדו במבצע הזה, אבל הנה התמונה הגאונית ביותר, או בעצם כיתוב התמונה הגאוני ביותר. והוא של המוזיקאי עדי רן, איך לא. רק ראש כמו שלו יכול לראות את המציאות כך:

"מה שאני רואה פה בתמונת פטריית שני פיצוצים בעזה יישר לי את המוח. מימין ילד פלסטיני. הרעילו לו את המוח באלימות. והוא מתבונן על החייל. החייל הישראלי לבוש אפוד. הבליטות מקדימה זה כל מיני אביזרים. יש לו את רשת ההסוואה הזאת שבה עוטפים את הקסדה. הוא גם מזוקן. יהודי מאמין. כנראה לא לייט. הילד תולה בו את מבטו. לא באימה, כי אם בציפייה. כאילו אומר לו: אתה יהודי מאמין. איש אלוקים. נציג השם בעולם. כשתדעו את זה כולכם תוכלו לעזור גם לנו להגיע אל התכלית. בלי אלימות כלל".