קבוצה קטנה, רעשנית ומסוכנת

הרב ד"ר חיים שיין , כ"ג בתמוז תשע"ד

מדינת ישראל מצויה במלחמה. לא מדובר במבצע, בתמרון או בפעילות קרבית בעצימות מוגבלת. צה"ל שלח לשדה הקרב את טובי לוחמיו כדי להתמודד עם מחבלים החמושים בטילים ארוכי טווח, בקורנטים ובשאר כלי משחית.

מיליוני דולרים מכספי סיוע ואלפי טונות של מלט שימשו לבניית מערכת מסועפת של מנהרות תופת, מחפורות לכני שיגור ולרכישת אמצעי לחימה מתקדמים. הדימוי המקובל כאילו מדובר בכנופיות טרור מטעה. אנשי חמאס מאומנים, נחושים ומוכנים להתאבד עם בני משפחותיהם רק על מנת להרוג כמה שיותר יהודים בכל מקום, בלי הבחנה.

בנסיבות אלה לא היתה לישראל ברירה אלא לצאת למלחמה, מלחמה מהצודקות שהיו לנו. את המלחמה הפעם חשוב לסיים בהכרעת האויב, כל סיום אחר הוא המבוא למלחמה הבאה. לימדונו רבותינו הקדמונים כי הבא להורגך השכם להורגו, כלל יסודי שכל אדם, חברה ומדינה חייבים לאמץ אם הם חפצי חיים.
בערוגות החברה הישראלית צמחו עשבים שוטים, הנוהים כבר שנים אחרי נביאי שקר המנבאים על שלום המצוי מאחורי כותלנו. נשמות תועות המרחמות על בעלי חיים, ואין בהן טיפת רחמים על אחיהן


בעיצומה של מלחמה, בעת שחיילי צה"ל מוסרים את נפשם ממש למען הגנת העורף, כולל תל אביב, חיפה ותרשיחא, יש בתוכנו קבוצה קטנה, אך רעשנית ומסוכנת, שבשם חופש ההפגנה מעוררת מדנים, מסיתה, משדלת ומעודדת לאי ציות לפקודה חוקית. למעשים כאלה יש הגדרה מדויקת בדיני העונשין. העונשים הקבועים בחוק נעים בין חמש ל־15 שנות מאסר.

בערוגות החברה הישראלית צמחו עשבים שוטים, הנוהים כבר שנים אחרי נביאי שקר המנבאים על שלום המצוי מאחורי כותלנו. נשמות תועות המרחמות על בעלי חיים, ואין בהן טיפת רחמים על אחיהן. נפשות עדינות המוכנות לשאת על כתפי דמעותיהן את סבל הפלשתינים ובו בזמן לסבול מעיוורון מוחלט באשר לבני עמן, שכבר שנים מצויים מול מטחים רצחניים שאינם מאפשרים להם לחיות בביטחון קיומי בסיסי.

אותם מפגינים, שנושאים שלטים נגד צה"ל, שמרימים זעקה מול הנהגת המדינה ושמתביישים באזרחים שאינם חושבים כמותם, שייכים לאחת משתי קבוצות: כאלה הסובלים מאי שפיות זמנית או מתסמונת שטוקהולם הגורמת להזדהות עם האויב. למותר לציין שלאורך כל ההיסטוריה היהודית היו יהודים ששיתפו פעולה עם האכזרים שבאויבי עמם.

לקבוצת המפגינים יש כמובן להוסיף פרובוקטורים מקצועיים, שמשום מה זוכים לחשיפה תקשורתית מוגברת דווקא עכשיו, ומקצוענים אחרים, שמתפרנסים מכספים זרים המחולקים בישראל לכל מי שמוכן להסית נגד המדינה ומוסדותיה הדמוקרטיים.

כמי שמשקיף הרבה מאוד שנים על החברה הישראלית, אני תמה באילו בתי ספר למדו אנשי השמאל הקיצוני, מי היו מחנכיהם, מה היו הנושאים שעסקו בהם בשעות החינוך. כיצד קרה שאייקוני תרבות ישראליים, הגם שאני מטיל ספק ברמתם התרבותית, פיתחו שנאה עזה כל כך למדינה שהם אזרחיה. האם כדי לקבל הכרה בינלאומית מצד שונאי ישראל הם מוכנים להתנכר לעמם ולמולדתם? אני מתבייש בהם.

אפשר להבין את הזעם של אנשי ימין על בוגדנות אנשי השמאל הקיצוני בעת לחימה. ואולם האלימות אינה משרתת את המאבק בפגעיהם, הרי הם כמהים לאותה אלימות שמציגה אותם באור של חסרי ישע. כדאי מאוד לא לשחק לידם, אלימות מעולם לא הובילה למקום טוב.

פורסם בעיתון "ישראל היום"