'להודות'' לחמאס?

אורי ברגר , כ"ג בתמוז תשע"ד

אורי ברגר
אורי ברגר
עצמי

כאשר עוד היה אובמה הנשיא שעשה רושם שאכפת לו מהקורה בעולם, וזה היה אי שם בקדנציה הראשונה שלו, הוא הצליח להפעיל לחצים עלינו ובין היתר אילץ אותנו להקפיא את הבניה ביו''ש לעשרה חודשים.

מאז זרמו הרבה מים בירדן ומחוץ ל''איומים'' בקווים אדומים, אובמה אינו אלא נמר של נייר בביצה הפוליטית הגלובלית.

הביקורים החוזרים ונשנים של שרת החוץ האמריקאית הילרי קלינטון ואחריה שר החוץ ג'ון קרי ב''מאמצים'' להביא לשולחן המו''מ את אבו מאזן, אם זה על מנת ל''צ'פר'' את עצמם בפרס נובל לשלום, בעתיד (כי הרי אם אובמה קיבל את הפרס על עשיית כלום, מדוע לא יקבלו קלינטון וקרי? אחרי הכל הם לפחות טסים הלוך וחזור ומתאמצים ''לבשל'' משהו שישא פרי) או, אם לא להיות ציני, באמת מתוך רצון ואכפתיות לראות את האזור השסוע שלנו קורם עור וגידים לעבר מזרח תיכון חדש מבית פרס שוודאי היה רוצה להראות לכולנו שהוא לא טעה לאורך כמעט כל הדרך הפוליטית שלו, וכל זאת עוד לפני שהוא מסיים את הקדנציה מטבע הדברים על פני כדור הארץ.

כבר שנים שהרוחות בארץ סוערות בין ימנים ושמאלנים, בין קיצונים יותר לכאן ולכאן, ועושה רושם שבמקום שנתקדם לעמק השווה, אנחנו מתרחקים יותר האחד מהשני.

ובכל זאת, יש ולפעמים קורים מקרים שבאחת, מאחדים, אם לא את כולנו אז כמעט את כולנו, וכך היה המקרה המצער כל כך של חטיפתם בתחילה, ואחר כך ההתעוררות למציאות האכזרית והעצובה כל כך, בה התבשרנו כולנו שנמצאו גופותיהם של נפתלי פרנקל, גיל-עד שער ואייל יפרח, כולם ז''ל.

לכולנו היה ברור שעד כאן. ומכאן, חייב צה''ל להגיב, ולהגיב קשה. לא יתכן שהחמאס יהפכו את חיינו כאן בארצנו לבלתי אפשריים, להיות כבושים בארצנו, להיות לשעיר לעזאזל של ארגון טרוריסטי רצחני.

כיוון שאנו יודעים שכארגון טרור רצחני שאינו בוחל לרצוח את אזרחיו שלו, מסתתרים הטרוריסטים של החמאס מאחורי אזרחיהם המשמשים להם כחומת מגן, על מנת שיוכלו אחר כך להשתמש בהם בתקשורת העולמית נגד פעולות צה''ל בעזה. ואמנם, מיד עם תחילת פרסומי הצילומים מעזה ברחבי העולם על פגיעות באזרחים שחלקם אמנם חפים מפשע, וכמובן הילדים שבהם, ועם זעקות וצעקות: ''ראו מה עושה ישראל לילדינו'', הפכו הצילומים להיות לנו לרועץ, כיוון שאין כמו דם ילדים להעלות רייטינג של רשתות טלוויזיה לגבהים שכל עורך ומפיק חפץ בייקרם.

העובדה, שאנשי חמאס חטפו ורצחו לנו שלושה נערים תמימים שהיו בדרכם הביתה, והעובדה שעשרות רקטות יורו על דרום הארץ, ושוב, שיבשו לכולנו את החיים, ורק אז בתגובה, קמנו להתגונן על חיינו שלנו, הפכו שוב להיות כותרת המשנה לרוב רובה של התקשורת העולמית.

שוב נכנסנו למערבולת. מערבולת, בה אין לנו כמעט אפשרות לנצח בהסברה ישראלית נגד צילומי דם ילדים קטנים ערבים המשמשים לחומת מגן לארגון טרוריסטי רצחני.

באחת, הפכו החמאס ''שוב'' להיות האנדרדוג בעיני התקשורת העולמית, וישראל לאגרסיבית של האזור, ה''בולי'' של השכונה.

בתוך ה''מערבולת'' הזאת נשכחו להם בכוונת מכוון בתקשורת העולמית גם הנערים שלמדנו לאהוב אייל, גיל-עד ונפתלי ז''ל שהיו מי שהדליקו את נר הפעולה נגד החמאס, ובצדק רב, הנר לזעקתם של אזרחי ישראל שאינם מוכנים להמשיך ולשתוק, לשבת ולהיות השעיר לעזאזל של ארגון רצחני, הבולי האמיתי של האזור.

את עורה של התקשורת העולמית, זאת שאינה מחבבת את ישראל וזה בלשון המעטה קשה לשנות, כי כמו שכושי אינו יכול לשנות את עורו ונמר חברברותיו, גם להסברה ישראלית מצויינת ככל שתהייה אין אפשרות לשנות עובדות שתקשורת בעולם למען אחוזי רייטינג גבוהים אינה מעוניינת לשנות, אלא אם כן קוראים לתקשורת פוקס ניוז או להבדיל סטיבן הארפר ראש ממשלת קנדה, ידיד וחבר נאמן לישראל.

לכן. כאשר החמאס לא הסכים לדבר על הפסקת אש, גם כאשר מצרים ומדינות ערביות אחרות ניסו לדבר אל ליבם הקר, הרי שלא נותרה לישראל ברירה, אלא להמשיך ולעשות את העבודה שלשמה יש לנו את צה''ל, להגן עלינו מאוייבינו הקמים לחסלינו, והפעם גם עם כניסה קרקעית לעזה, כאשר אנו לוקחים על עצמינו את כל הסיכונים שבדרך כשאנו נכנסים לקן הצפעונים הארסיים שלהם שם בעזה.

אחרי ''היסטוריה'' קצרה של השתלשלות הדברים שהביאו אותנו למבצע ''צוק איתן'', אני חוזר לכותרת המאמר ושואל: האם עלינו ''להודות'' לחמאס על אי הסכמה להפסקת אש? והתשובה שלי חד משמעית. כן וכן, ועוד פעם, כן.

את החמאס, גם אם לא נצליח לחסל לגמרי, חייבים להכות במכת מחץ נמרצת. את המנהרות חייבים להרוס ואת האמל''ח שברשותם לחסל, זה מה שצה''ל עושה ברגעים אלו ובתקווה שיחזרו כולם הביתה בריאים, שלמים ובמהרה.

יחד עם זאת ובצער רב צריך להוסיף שברור לי מדוע נתניהו העדיף ל''התאפק'' ולא להיכנס לעזה. נתניהו, עם כל הקושי שבהחלטה המאד לא קלה ועם אחריות שאיש מאיתנו לא היה לוקח על עצמו, אלא אם כן לא הייתה לו ברירה, העדיף הפסקת אש כיוון שגם הוא כמו כולנו לא רצה לשמוע ואפילו על חייל הרוג אחד.

לצערנו הרב שמונה עשר מטובי בנינו נפלו בקרב למען המולדת ולמענינו בימים האחרונים. הלב נשבר, הלב כואב, שמונה עשר משפחות לא יחזרו להיות כפי שהיו לפני ששמעו על הבשורה המרה, אך עם זאת אי אפשר להתעלם מהעובדה שמלבד רקטות מעזה, יכלו מחבלי החמאס, הרוצחים ללא כל מצפון וללא כל רגש אנוש, לחדור בקבוצות גדולות ולהגיע לקיבוצים ולישובים ואולי גם לערים, ולגרום לנו נזק בל ישוער, ועל כן גם כשהמכה כואבת מאד, והיא כואבת, הכניסה לעזה הייתה הכרחית.