לשאלת המלחמה

שמעון רחמים , כ"ד בתמוז תשע"ד

שמעון רחמים
שמעון רחמים
עצמי

לאחרונה עולות קריאות לצאת למלחמה, "לתת לצה"ל לנצח" וכדומה, הקריאות עולות מקבוצות שונות בעם ומולם נזעקים רבים בזעם, יש למנוע מלחמה, מה זכותם של "אנשים שלא משתתפים במלחמה" להתערב בנושא, שהרי "דם בניהם לא ישפך" ועוד.

ננסה להציג את כל השאלות העולות מדיון בנושא וללבנם בלי להצטעצע במילים.

1. נוראות המלחמה

2. זכות "ההתערבות" בדיון של "מי שלא לוחם"

3. אין לדעת את תוצאות המלחמה

4. כמות האבידות במלחמה

5. אחרי המלחמה נצטרך שוב לשבת ולדבר

6. יש רק פתרון מדיני

7. מוסר ומלחמה

8. מלחמה כוללת

כאשר עוסקים בנושא כל כך גורלי וכל כך טעון. הדבר הראשון המתבקש הוא להגיד את האמת גם אם היא מאוד לא נוחה, גם אם היא מאוד לא נשמעת יפה גם היא מפחידה. אין להסתתר מאחורי מליצות נבובות הבאות רק לטשטש את הכוונות והמחשבות האמיתיות של הדנים בנושא בין אם הם באים "מתומכי המלחמה" ("מחרחרי המלחמה" בלשון השמאל) ובין אם הם באים מאלו הטוענים כי יש למנוע מלחמה בכל מחיר.

יש להסכים מיד לטיעון כי מלחמה היא לא "פיקניק". אכן מלחמה היא דבר נורא. במלחמה יש קורבנות ולעיתים רבים חלילה, ישנם פצועים, ישנם נכים, ישנם נפגעי נפש , יש שכול, יתמות וסבל נורא. המלחמה היא אכן נוראה.

כאמור במלחמה אין לדעת מראש את תוצאות המלחמה - אם כי ניתן במקרים רבים להעריך זאת - על פי מבחנים שונים של חוסן לאומי, מיומנות צבאית, נסיון, חימוש, מאזן צבאי, ועוד ועוד. במלחמה תמיד ישנו חשש של הצלחה חלקית, של כשלון, ואף של תבוסה חלילה.

במלחמה הסיכון שמספר הפגיעות בנפש יהיה גדול ולעיתים - חלילה וחס - גדול מאוד הוא אכן סיכון קיים. אין כמעט ספק שמלחמה גובה מחיר דמים רב הרבה יותר מהמחיר הנגבה מהטרור המשתולל ברחובותינו. נכון הוא שכמות האבידות ממעשי הטרור והרצח תהיה קטנה יותר מאבידות המלחמה.

מלחמה יכולה להתפתח למלחמה אזורית כוללת שבה כל הסכנות שנמנו לעיל יהיו גדולות אף יותר מהנכתב למעלה.

עסקנו עד עתה בארבע מתוך השאלות דלעיל וננסה להשיב עתה על ארבעת השאלות הנותרות.

הטענה כי אחרי המלחמה נצטרך שוב לשבת ולדבר היא למעשה המשך של הקונספציה השקרית מבית מדרשו של השמאל הקיצוני - שהצליח במהלך השנים לקבוע את סדר היום הלאומי, לעוות את מושגי היסוד ולסלף את השפה (די אם נזכיר את הביטויים "תהליך השלום", "קורבנות השלום", "פעימה", "טוב שלום מארץ ישראל השלמה" וכדומה). - כי "יש רק פתרון מדיני" הנחת היסוד הזו היא הנחה שקרית, שכל אדם שמוחו נשאר בקודקודו ולא שינה מקום והגיע לרגליו, שעיניו נשארו בחוריהן ולא נדדו למרחבים עלומים, שאוזניו עדיין בצידי ראשו ולא נעלמו ממקומם, חייב להבין שההיפך הגמור הוא הנכון. אין כל פתרון מדיני והוא אף לא יכול להיות בהגדרה. אין שום אפשרות ולא רק מן הטעם "של עשיו שונא ליעקב" אלא גם מן הטעם הפשוט שמולנו עומדים בני האומה הערבית שמודיעים במוצהר שאנחנו נטע זר בתוך המרחב הערבי.

אחרי מלחמה - באם היא נגמרת בנצחון כמובן - יש להכתיב את תוצאותיה המדיניות. - ובעניננו - יש לסלק את האוכלוסיה של האויב מתחומי ארץ ישראל כולה.

לשאלת המוסר במלחמה - שהיא למעשה השאלה האמיתית - ורבות מן השאלות דלעיל נובעות באמת ממנה, אך העוסקים בנושא מטשטשים זאת במכוון יש להתייחס במלוא כובד המשקל המתאים, השמאל בארץ באמצעות שטיפת מוח הנמשכת זה כשמונים שנה, סילף כאמור מושגי יסוד רבים ובתוכם את משמעות המילה מוסר. אין דבר יותר לא מוסרי מאשר לתת לבניך, בנותיך, משפחתך ועמך לההרג ובלבד שהאויב האכזרי העומד מולך ושואף להכחידך לא ייפגע חלילה.

אין דבר מעוות יותר מזה, אין דבר נתעב יותר מזה ואין דבר יותר לא מוסרי מזה. הביטוי "טוהר הנשק" הוא שוב חלק ממערכת ההונאה העצמית ושטיפת המוח הלאומית.

יש לצאת למלחמה, לא בגלל שמלחמה היא "פיקניק", לא משום שתוצאותיה מובטחות מראש, לא משום שכמות האבדות בה יהיו קטנות יותר ממספר קורבות הטרור וכו'.

יש לצאת למלחמה כדי ..למנוע מלחמה! אנו עומדים בפתח מלחמה וודאית, מלחמה בלתי נמנעת, מלחמה גורלית, אם אנו נפתח בה, הסיכויים לגבור ולהביס את האוייב - בעזרת השם יתברך - גבוהים לאין ערוך מאשר להגרר למלחמה, כאשר מוחו של האזרח והחייל התמלא בקישקושים של "מזרח תיכון חדש" של "סוף כל המלחמות" ושל "שלום" מדומה. מלחמה ביוזמה שלנו תעמיד את מדינת ישראל במצב טוב לאין ערוך מאשר השתתפות במלחמה הנפתחת לפתע על ידי האוייב מכל החזיתות.

ומכיוון שכך התשובה לשאלה האחרונה שנותרה ללא מענה, ניתנת בזה, מכיוון שאין מדובר כאן באפשרות של מלחמה או שלום, ואף לא מלחמה או טרור, ואפילו לא מלחמה מול כניעה. המצב שאנו נתונים בו הוא מצב ברור וריאלי של מלחמה מול מלחמה, מלחמה בה נפתיע וננצח בעזרת השם, מול מלחמה בה נופתע ונובס או אף גרוע מכך חלילה וחס. אם כן התשובה לשאלה בדבר זכותם של אלו שלא נלחמים היא שאלה שיקרית, הבאה מתמימות או ניבזות, אין כל קשר לעובדה באם העצה הנבונה והנכונה באה מצד מי שנלחם בעצמו או מי שמטעמים שונים ומשונים אינו משתתף בשדה הקרב בפועל. מה גם שלכל עם ישראל ישנם בנים קרובים מכרים וידידים הנמצאים כמובן בין הכוחות הלוחמים.

הכלל והציווי של "הקם להרגך השכם להרגו" הוא צו מוסרי, נבון ונכון, ואין כתקופותינו בה הוא נדרש יותר.