תפילה למען חיילינו

כולנו תפילה להצלחתם של חיילינו הנלחמים בגבורה להגנת עמנו וערי אלוקינו. למציאות שלנו מתאים פרק פ"ג בתהילים, שיש בו תפילה לניצחון ונקמה על הרשעים, אויבי ה' אשר נשאו ראש, על עמו יערימו סוד. אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא ייזכר שם ישראל עוד. אמרו נירשה לנו את נאות א‑לוהים. ואנו מתפללים: "א‑לוהים אל דומי לך, אל תחרש ואל תשקוט א‑ל. עשה להם כמדין, כסיסרא, כיבין בנחל קישון. נשמדו בעין דאר היו דומן לאדמה. א‑לוהי שיתמו כגלגל כקש לפני רוח. כאש תבער יער, וכלהבה תלהט הרים. כן תרדפם בסערך, ובסופתך תבהלם. מלא פניהם קלון ויבקשו שמך ה'. יבושו וייבהלו עדי עד, ויחפרו ויאבדו. וידעו כי אתה שמך ה' לבדך, עליון על כל הארץ".

מעלת החיילים

אין לשער את גודל מעלתם של החיילים המחרפים נפשם למען עמם ומולדתם. ביציאתם לקרב במסירות נפש למען הכלל, הם מתעלים אל המדרגה העליונה של קדושת כלל ישראל. הם נאלצים עתה לתקן את מה שקלקלו כל הממשלות מאז אוסלו.

אמרנו לכם

אמרנו שבעקבות הסכמי אוסלו יירו עלינו טילים, והם לעגו לנו וטענו שאנחנו מהלכים אימים על הציבור.

הזהרנו שנסיגה מגוש קטיף תחזק את שונאינו, ואישי הממשלה והביטחון השיבו בשחצנות שלהפך - הנסיגה תגביר את הביטחון.

התרענו שבלי שליטה ישראלית רצועת עזה תתמלא בנשק ובטילים שיכוונו נגדנו, והם אמרו שיש הסכמות עם הפלשתינים והמצרים שרק רובים לצורכי שיטור ייכנסו לרצועת עזה.

התרענו שנסיגה תחליש את זכותנו על הארץ והטענות נגדנו בעולם יתגברו, והם בחלומותיהם ציירו עתיד ורוד, לפיו לאחר ההכרה באש"ף והנסיגות יכירו כולם בזכותנו להתקיים בארץ ישראל. כיום מצבנו הבינלאומי גרוע בהרבה, אפילו הממשל האמריקני תובע מאיתנו דברים שלא חלם לתבוע בעבר, וההסתה האנטישמית נגדנו גברה לאין שיעור בכל העולם וגם בתוך מדינת ישראל (הקשיבו לנציגי הערבים).

אמרנו שהנסיגה מעזה תעלה את החמאס לשלטון, וכאשר ניאלץ להילחם לאחר שניסוג המלחמה תהיה קשה בהרבה. והם טענו להפך, אם לאחר הנסיגה הם יפתחו באש - נוכל להכות בהם ללא מעצורים.

שאלנו: הרי הם יירו טילים מתוך בתי האזרחים. והם הפטירו בפטרונות: ראשית, אין להם טילים. שנית, אם יירו - נוריד את הבתים שמתוכם ירו, על יושביהם. והנה עתה הם יורים ואנו לא מגיבים מיד בהפצצה מחשש שמא האזרחים יושבי הבתים ייפגעו, ובתוך כך מכניסים את חיילינו לסכנת מוות.

כל הטועים והמטעים הללו - מנהיגים, מומחים ופרשנים - צריכים היום לבקש סליחה מעם ישראל ולפנות את הזירה לטובים מהם.

תקוות לשיפור המנהיגות

בתהליך הדרגתי וארוך לעייפה, תומכי אוסלו וההתנתקות יורדים מהבמה. הם לא מתנצלים, אבל לכל הפחות, לרווחתנו, מפנים את הזירה. יו"ר הכנסת והנשיא הנכנס הם כבר אישים שהתנגדו להסכמי אוסלו ולהחרבת גוש קטיף. שר הביטחון התנגד להחרבת גוש קטיף. רבים משרי הליכוד וישראל ביתנו התנגדו להסכמי אוסלו ולנסיגה מרצועת עזה.

מנגד, ראש הממשלה אמנם התנגד לאוסלו ובשלב הסופי גם התנגד להחרבת גוש קטיף, אבל בשנים האחרונות הודיע על תמיכה בגרסה מרוככת של מדינה פלשתינית. בכך הוא מסכן את מדינת ישראל ומסכל את האפשרות להסביר את זכותנו על ארץ ישראל. שרת המשפטים הובילה בגאון את חורבן גוש קטיף, ועד היום לא התנצלה ולא ביקשה סליחה. מסתבר שגם שני האישים הללו, נתניהו ולבני, יפנו את הזירה בשנים הקרובות, אבל זה לוקח יותר מדי זמן. גם תנועת יש עתיד, שהתגלתה כהרבה יותר שמאלנית ממה שניסתה להציג לפני הבחירות, תאבד מן הסתם את מעמדה, אבל בינתיים אנחנו תקועים איתם.

ועדיין נותרת השאלה - מי יחליף אותם? האם המחליפים יחזרו שוב על כל הטעויות? ואולי עוד יש סיכוי שראש הממשלה יחזור בתשובה, יפיק לקחים ויוביל את עם ישראל להרחבת ההתיישבות בכל רחבי הארץ, להעמקת הזהות היהודית ולהעמדת האוכלוסייה הערבית במקומה? הלוואי!

התקשורת

נסו לשמוע ב'קול ישראל' מראיין ששואל שאלות קשות את תומכי אוסלו, את מאמיני דת השלום וחסידי שתי המדינות לשני העמים. נסו לפחות לשמוע אותם שואלים שאלה תמימה - איך הגענו למצב הזה? איך תוך עשרים וחמש שנה, ממצב שבו אימהות יהודיות עם ילדיהן קונות ירקות בשוק של עזה, חברון, שכם וקלקיליה, הגענו לכך שהמקומות הללו נהפכו לקיני רצח, טרור ותעמולה אנטישמית שלא הייתה כדוגמתה מאז הנאצים?

אבל לא תשמעו את המראיינים שם שואלים שאלות לעניין. את כל החוצפה שלהם הם מפנים לאנשי ארץ ישראל השלמה, לרבנים, למי שתומכים בערכי המשפחה והשבת, ואילו לעובדי אליל השלום שסיבכו את מדינת ישראל עד צוואר לא נותרו להם שאלות.

מזמן כבר היה צריך לסגור את 'קול ישראל'. אפילו כשהם מדברים על חיילינו הקדושים שנפלו במלחמתם על הגנת העם והארץ, הם לא מצליחים להסתיר את עמדותיהם.

הגיע הזמן גם לסגור את ערוץ 10. אין ספור פעמים ויתרו להם על חובותיהם. אם הם מוכרחים לבטא עמדות שמאל - שיעשו זאת על חשבונם. גם את גלי צה"ל הגיע הזמן לסגור.

תהיה התקשורת חופשית לגמרי, בלי מונופולים ובלי מימון מהמדינה, ואז אפילו אנשי התקשורת יצטרכו לשרת את הציבור. אגב, בלי מימון גרמני גם עיתון 'הארץ' היה נסגר מזמן.

ביקורת על מי שמסכנים את חיי חיילינו

לצערנו גם במלחמה זו אנחנו שומעים מנהיגים ומפקדים שמשתבחים בכך שטייסים וחיילים נמנעים מלפגוע במחבלים שנמצאים סמוך לאזרחים. אמנם כבר לא שומעים מח"ט שיאמר בפומבי כי הוא מעדיף שחיילים שלו ייהרגו ובלבד שלא לפגוע בנשות האויב, כפי שהיה במבצע 'חומת מגן' במחנה הפליטים בג'נין (נהרגו לנו שם 13 לוחמים, והקצין לא הודח).

אבל עדיין אנחנו רחוקים מלפעול כראוי מבחינה מוסרית וכפי הנדרש להשגת ניצחון. לכן חובה לבקר את אותם מנהיגים ומפקדים שחסים על חיי אזרחי אויב ומסכנים את חיילינו. הבעת עמדה זו היא בבחינת פיקוח נפש והצלת חיי חיילינו.

העמדה המוסרית הנכונה היא שבעת מלחמה פוגעים באויב יחד עם האזרחים שצמודים אליו. מלחמה לא נוצרת על ידי אנשים יחידים. הכוח לצבור נשק, לרכז צבא ולתפוס שלטון מחייב התגייסות ציבורית רחבה. לכן הציבור שהעלה את החמאס לשלטון ברוב עצום נושא באחריות מלאה למעשיו, ובפרט שהם כל כך שמחים על כל הרוג או חטוף מקרב חיילינו.

כך גם הסכימו אומות העולם באמנת ז'נבה הרביעית (1949), שכאשר הלוחמים מסתתרים בין אזרחים ואין אפשרות אחרת - מותר לפגוע בהם יחד עם האזרחים שסביבם.

כיצד לנצח

קשה לנצח את החמאס. כל זמן שהם נשארים שם בשלטון - הם מנצחים, גם אם נהרוג להם אלפי לוחמים ונהרוס אלפי בתים. ככל שיהיה בעזה יותר רע, כך הם ירוויחו יותר. ארצות ערב והמערב יעניקו לשיקום הבתים סיוע כספי, שחלקו הנכבד ילך כמובן לחימוש נוסף וחלק נכבד אחר ישתלשל לכיסם של ראשי הארגון. אז מה רע להתחבא בינתיים? כל יום שעובר, הרווחים שלהם עולים.

אין ספק, בהסכמי אוסלו ובנסיגה מעזה סיבכנו את עצמנו עד מעל הראש - עם כל האומות וכל החוקים. יש רק דרך אחת ליציאה מהסיבוך הקשה: כיבוש מחדש של כל רצועת עזה, השלטת שלטון צבאי מלא, פגיעה בכל המחבלים ופירוק כל ארגוני הטרור. מבחינת העמדה המצרית, זו השעה המתאימה.

כדי שהפתרון יהיה שלם, תהיה חובה להחזיר את כל היישובים היהודיים למקומם ולהגדילם פי כמה וכמה. בתוך כך יש לפעול באופן נמרץ לשיקום כל האתרים היהודיים ברצועת עזה, כולל בית הכנסת שבמרכז העיר.

הבעיה הקשה

הבעיה היא שממשלת ישראל הנוכחית אינה מסוגלת לכך. היא שבויה בתפיסות עולם שאינן מניחות לה לעשות את הדרוש. רק אם החמאס ימשיך לתקוף ללא הרף, ייתכן שהממשלה תיאלץ בלית ברירה לכבוש את כל הרצועה. וגם אז, היא לא תדע מה לעשות בהמשך.

זו אינה בעיה של המנהיגות בלבד. זו בעיה הרבה יותר קשה ועמוקה. בעיה בתשתית הערכית של אליטת החברה היהודית על כל מרכיביה. מדינת ישראל צריכה להיות מבוססת על חזון שיבת ציון, והאליטה היהודית בורחת מהחזון הגדול הזה.

האחריות המוטלת עלינו

וכאן ישאל הקורא, ומה אני הקטן יכול לעשות?

ראשית, להיות מודע לכך שההתנכרות לחזון שיבת ציון היא שורש הבעיה. וכדברי הפתגם: שאלת חכם - חצי תשובה. הבנת הבעיה היא תחילת הפתרון. ככל שהחזון הישראלי יהיה ברור יותר, כך הדרך להתמודדות עם הבעיות תהיה בהירה יותר ונעשה פחות שגיאות. הרי כל הבעיות שיש לנו כיום נוצרו על ידי שגיאות של המנהיגות הישראלית.

שנית, כל אימת שתינתן לאדם הזדמנות לפעול ולהביע עמדה, עליו לעשות זאת. וגם כאשר אין אפשרות להגשים את החזון השלם, יש לבחור תמיד את העמדה המקדמת יותר את חזון שיבת ציון. בין אם מדובר במערכת בחירות ובין אם בכל פעילות ציבורית, חינוכית או הסברתית.

ובכלל זה כמובן, פעילות נמרצת ככל האפשר לחיזוק ההתיישבות ביהודה ושומרון, עידוד עלייה וילודה, וחינוך יהודי אמיתי.