לנצח נחייה על חרבנו

אביחי בוארון , כ"ז בתמוז תשע"ד

אביחי בוארון
אביחי בוארון
צילום: יח"צ

אט אט הופכים סימני השאלה לסימני קריאה. אט אט מחלחלת ההבנה בשדרות העם כי לא ייכון שלום בינינו לבין שכנינו.

ההשלמה עם הידיעה כי לנצח נחייה על חרבנו - יש בה שמחה של התרת ספקות. אין כבר מקום לספק, בעתיד הנראה לעין לא ייכון שלום עם אויבינו, ודאי לא שלום עליו סיפרו לנו "שגרירי הצביעות" מבית ומחוץ. השלום היחיד שיכון הוא שלום בחילנו.

בחיל שלנו, בעוז שלנו, יהיה לנו ביטחון ושלום. ואם אך לרגע קט תרפה ידינו מחרבה, ואם להרף עין תזוח דעתנו ונסתנוור מן "השקט של בוקר האביב", נפשנו נשים בכפנו - שלום לא יהיה לנו.

בל"ג בעומר, י"ח באייר תשט"ז, 29 באפריל 1956, יצא רועי רוטברג, יליד תל אביב, מא"ז היאחזות נחל עוז לסלק פולשים ערבים משדות המאחז.

בדיוק באותו בוקר ביקר ברמטכ"ל דאז משה דיין בנחל עוז. את הקרות אותו באותו יום הוא הטיב לתאר ביומנו "אבני דרך", וראויים דבריו להתפרסם במלואם על רקע הקורות אותנו בשבועיים האחרונים. ואף שלרבים הדברים מוכרים, יפה ונכון לעיין בהם ולהפוך בהם שוב ושוב, למען חזק ברכיים כושלות.

"29 באפריל 1956. סמוך לצהריים יצאנו לנחל-עוז להשתתף שם בחתונה רבתי - ארבעה זוגות. בהגיענו למקום התברר, כי בעוד חברי המשק משלימים את ההכנות לחגיגת החתונה, ואורחים מבחוץ מתחילים להגיע, יצא רועי רוטברג, מא"ז המשק רכוב על סוס לגרש חבורת ערבים, שקצרו בשדות המשק בסמוך לגבול. זה שלושה ימים - אמרו לנו - רועי יוצא לבדו לשדות ומגרש גנבים במכות. בעקבות הפגת המתיחות, ולאחר שהסכמנו שלא לקרב פטרולים מזוינים לקו-הגבול, החלו פלחים ערביים חוצים את הגבול, רועים וקוצרים בשדותינו. הבוקר בהגיע רועי לגבול, ירו בו הערבים, הרגוהו, וגררו את גוויתו לשיטחם. לאחר שהתעללו בגוויה החזירוה למשקיפי האו"ם".

למחרת היום, בהלוויה, עמד משה דיין - בן דגניה אם הקבוצות, שגדל במושב העובדים נהלל והבין עד כמה חשובה ההיאחזות בארץ - ונשא כרמטכ"ל דברי הספד על קברו הפתוח של רועי, בהתרגשות עצומה, לא אופיינית לאיש ולמעמדו.

ראויים הדברים לחדד את מטרת לחימתם של טובי בנינו שנפלו השבוע במערכה מול האויב העזתי וללוותם בדרכם האחרונה:

אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סנוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם.

אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הנם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בם ישבו הם ואבותיהם.

לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו ומלראות את יעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאתנו כי קבוצת נערים זו היושבת בנחל עוז נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים?

מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם המצפה ליום בו תקהה השלוה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת הקוראים לנו להניח נשקנו.

אלינו ורק אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על שאלף נדרנו כי דמנו לא ייגר לשוא, ואתמול שוב נפתינו, האזנו והאמנו.

את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום, דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. אל נרתע מלראות את המשטמה המלבה וממלאת חיי מאות אלפים ערבים היושבים סביבנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תשמט החרב מאגרופנו ויכרתו חיינו.

רועי הנער אשר הלך מתל-אביב לבנות ביתו בשערי עזה להיות חומה לנו, האור שבלבו עוור את עיניו ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אזניו ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויוכלו לו.

30.4.1956