בשבוע הראשון מאז החל מבצע "צוק איתן" להכות בשגרת יומנו ולהוציא גם את אחרון האדישים מסרט חייו הנע, התנהלו כאן ויכוחים עיקשים. הללו מהימין קראו "להוריד את הכפפות" והללו משמאל ביקשו להבליג או לכל היותר "להגיב במידתיות".
הוויכוח לא עצר באדום, מבוקר לערב שמענו אנשיי שמאל ומרכז קוראים להפסיק את ההידרדרות האלימה הזו ואם רק נרצה, כך הבטיחו, נחזור לימיי השקט והרוגע להם אנו מייחלים. ומשם זה הלך והתעצם. החלו להגיע קריאות לשילובו של אבו מאזן ביישור ההדורים. "כולם יודעים שהפתרון נמצא ברמאללה ובמצרים" אמר ולא ייסף אחד מראשיי המפלגות אשר מכנות עצמן מרכז. ומדוע הסקירה ההיסטורית הזו, כעת, בעיצומה של הלחימה? כדאי לבחון לרגע מה בעצם התרחש כאן מאז הכניסה הקרקעית ורצוי להעמיד את הדברים במקומם. איום המנהרות לא חדש לאף אחד מאתנו, בטח לא לכוחות הביטחון.
במקרה הקיצוני ביותר ניתן לומר שאולי עצמתו ויכולתו היוו הפתעה. אבל למה להתרכז רק בהן, מי בעצם חשב שחמאס הולך להעלם מהשטח, מי כאן שיער שהוא הולך להתפרק מנשקו יום אחד? ואם זה כה פשוט לכולנו ובטח לחמאס בעצמו (למי שעדיין לא עשה זאת, רצוי לקרוא בהקדם את אמנת חמאס, מומלץ בעיון רב) למה השמאל חשב שפתרון יגיע אם רק נמשיך לדבר? האם הניתוק מהמציאות הברורה שהכתה בנו כה גדול?
האם מישהו מהם ישכיל להבין שמחבלים ככל הנראה, גם אם נורא נרצה לא להאמין- עלולים לחזור לרצוח (כפי שכבר קרה) או שעליהם לגלות עוד כמה מנהרות בכדי שהתזה אותה בנו בעמל תקרוס שוב אל קרקעית האדמה?
המסקנות המתבקשות הן שכולנו צריכים קצת לדאוג, אבל באמת. יושבים אי שם למעלה אנשים בעליי השפעה רבה. הם משפיעים על סדר היום, הכלכלה ובעיקר- על הביטחון שלנו וחלקם פשוט מחליטים לנתק עצמם ממציאות ברורה, קשה, מאיימת ואכזרית ולהשתבלל בתוך קונכיית המשא ומתן שלהם. אני אפילו מפחד להעלות על דעתי כיצד יתנהלו אל מול האיום האיראני.
הרי שאלת המחץ של השמאל לימין היא מה הוא באמת מוכן לעשות עבור השלום ועד היכן יסכים לוותר, הלא כך ניתן לבחון את רצינותו בשלום אמת. אני חושב שזה הזמן לשאול קצת אחרת והפעם את השמאל היקר שלנו: עד היכן תרחיקו לכת עם רצונכם למשא ומתן, האם בכל מחיר ננהל כאן שיחות כאשר לנגד עיננו קמה מפלצת בדמות איראן המאיימת על חיינו? הדבר אומר דרשני. עם זאת, יש לציין לשבח כי רבים מאותם אנשים מילאו פיהם מים לנוכח גילויה של עזה תחתית וחלקם אף שינו כהרף עין את "התגובה המידתית" עליה דיברו שבוע קודם לכן.
אך זהו רק סימפטום אחד והשאלה המתבקשת היא האם תהיה כאן הפקת לקחים. הרי אותם האנשים תמכו גם בשחרור מחבלים עבור הזכות המרגשת לנהל שיחות עם השכן. האם מישהו מהם ישכיל להבין שמחבלים ככל הנראה, גם אם נורא נרצה לא להאמין- עלולים לחזור לרצוח (כפי שכבר קרה) או שעליהם לגלות עוד כמה מנהרות בכדי שהתזה אותה בנו בעמל תקרוס שוב אל קרקעית האדמה? הרי אם בספריי הלימוד של הרשות הפלסטינאית ישראל היא האויב ועל יסוד זה גדלים ומתחנכים ילדים קטנים וחמודים, על מה בעצם יש לדבר? להתכחש למציאות- כבר אמרנו.
מסקנתי היא אחת. כולנו, נוטים להחזיק בבטחה בדעותינו וטוב שכך. אך השאלה שעל כל אחד לשאול עצמו היא מה האחיזה של דעותיו במציאות. לא, לא בזו שבנה במשאלת הלב שלו אלא בזו הטמונה לה בין עזה לרפיח. כן, גם אל אלה שבימין הדברים אמורים. אין לי ספק, החכמנו.