לחשב מסלול מחדש

דניאל סגרון , כ"ט בתמוז תשע"ד

דניאל סגרון
דניאל סגרון
צילום: עצמי

"אללה הוא מטרתה, הנביא מופתה, הקוראן חוקתה; הג'יהאד נתיבה, והמוות למען אללה הוא הנעלה במשאלותיה", כך מתארת אמנת החמאס את מטרותיה של התנועה בה צה''ל שלנו נלחם.

האמנה הזו, על כל סעיפיה, היא מסמך חובה לכל ישראלי שרוצה להבין את המציאות בה הוא חי. החמאס הוא לא עוד ארגון טרור, הוא ארגון שמניעיו דתיים ומטרתו השלטת אמונה. לכן היגיון מערבי-מודרני מתקשה להבין את ההתנהלות המוזרה שלו. אנחנו שוב ושוב מנסים לעשות הסכם שלום, כי הרי אי אפשר להילחם לנצח, ולא מבינים שדת, מעצם מהותה, אינה יודעת פשרות.

הסכם שלום מטבעו כרוך בוויתורים הדדיים, ודתיים, מכל הדתות, פשוט לא מכירים במושג פשרה. כמה שנות אור מפרידות בין דמוקרטיית זכויות האדם בה אנו זוכים לחיות, לבין תנועה שמצהירה ש''המוות למען אללה הוא הנעלה במשאלותיה"? שלא רואה בסכסוך במזרח התיכון סכסוך לאומי על שטח שנכבש, אלא מאבק דתי מכיוון ש"ישראל, ביהדותה ויהודיה קוראת תיגר על האסלאם"?

אך זהו רק צד אחד של המתרס

ההבחנה הזו, ששורש המאבק במזרח התיכון הוא דתי ולא לאומי, נכונה לא רק אצל האויבים שלנו. האמת היא שגם הצדקתנו אנו את הכיבוש, נובעת ממניעים דתיים ולא לאומיים. אמנם היהדות רחוקה מלקדש את המוות כמו האסלאם, אך גם היא מבססת את האחיזה בארץ על האמונה. מנהיגי הציונות חזרו שוב ושוב על הטענה שזכותנו על הארץ נובעת מן התנ''ך. ''בלי התנ''ך אין קיום למדינה'', היה אומר ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון.

אבל התנ''ך הוא בעיקרו ספר דתי, לא ספר היסטוריה. זכותנו על הארץ אינה נובעת מהעובדה שהיינו פה פעם, אלא כי אלוקי התנ''ך נתן לנו אותה. וזהו בדיוק שורש המאבק בינינו לבין חמאס, אחיו החיזבאללה ואמו הרוחנית, וגם הפיננסית, איראן.

שלושתן תנועות דתיות שרואות בעם ישראל, עם התנ''ך, כופר במוחמד. לכן עצם קיומנו בארץ ישראל, קיום הנובע מאמונתנו בתנ''ך, קורא תיגר על כל דת האיסלאם. לכן הם נלחמים בנו כבר מאה שנה. או בלשונו של אל''מ וינטר - "הלחימה בעזה היא ב'אויב העזתי' אשר מחרף מנאץ ומגדף אלוקי מערכות ישראל".

אז אולי הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש

למקד את המאבק גם בזירה הדתית-אמונית, ולא רק בזירה המדינית-בטחונית. ניסינו, אינספור ניסיונות, לפתור את הסכסוך בדרכים הגיוניות, נורמליות. כל ילד בשדרות, וכעת גם בתל אביב, יודע שנכשלנו כישלון חרוץ, מדמם.

כנראה אנחנו לא מסוגלים להבין שהמאבק באזור המסובך ביותר בעולם הוא לא לאומי אלא דתי. אם נבין שקיים מכנה משותף בין החמאס לרבנים, כי שניהם מבינים שהמאבק הוא על דת ולא על אדמה, ייפתח לנו אפיק חדש של נסיונות שלום. אפיק של מלחמה רעיונית, אמונית, דתית. זה הרבה יותר בטוח, הרבה יותר זול ואולי גם הרבה יותר מועיל. שווה לנסות.