מאל"מ וינטר עד הנשיא ריבלין

הרב ישי אביעזר , א' באב תשע"ד

הרב ישי אביעזר
הרב ישי אביעזר
צילום: עצמי

תחילה היה זה אל"מ עופר וינטר, מפקד חטיבת גבעתי, שניסח 'פקודת יום' לחייליו באוגדת עזה, וספג ביקורת של כפיה דתית. אחריו בהפרש של ימים בודדים, עלה הנשיא העשירי של מדינת ישראל על דוכן הנואמים בכנסת, ואמר דברים דומים, אך לא זכה משום מה לטענת הכפיה.

הצד השווה שבשני הנאומים היה, תפילות הימים הנוראים למקהלות האשכנזים.

וינטר כתב בפקודת היום שלו בין היתר את הדברים הבאים:

"אני נושא עיניי לשמים וקורא עמכם 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'. ה' אלוקי ישראל הייה נא מצליח דרכנו, אשר אנו הולכים ועומדים להילחם למען עמך ישראל, כנגד האוייב המנאץ את שמך. בשם לוחמי צה"ל, ובפרט לוחמי החטיבה והמפקדים, עשֵׂה ויתקיים בנו מקרא שכתוב 'כי ה' אלוקיכם ההולך להילחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם' ונאמר אמן' ".

כקריאת הכהן משוח המלחמה קודם היציאה לקרב: "שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם", כתב וינטר לחייליו. הוא היה לפה למשוח המלחמה קודם היציאה לקרב.

למעיין דגן מלוחמי הצנחנים, הזכירה פקודת היום דברים אחרים לגמרי:

"כך צריך לחוש כל מי שרצה לחיות במדינה מתוקנת, שבה ההצדקה ליציאה לקרב צבאי, היא הרצון להגן על אלו שחיים בה, מתוך אהבת האדם ולא מתוך אהבת האל. מדינה שבה כל חייל מאמין בחבר שצועד לידו, ולא בשכינה המרחפת מעליו". (התפרסם בוואלה).

לדעתו של דגן, אסור לחייל שמאמין בחברו לחשוב, שיש כוח עליון שיכול גם הוא לעזור לו, ולסייע בידו בשעת קרב. את זה מותר לעשות רק בבתי הקברות, לחבוש כיפה ולהזיל דמעות. אך מי שמבין ויודע שמערכה הצבאית בעזה, ממשיכה את המערכה בעזה בימי שמשון, ומי שמבין ששם היחידה 'שועלי שמשון' ותג השועל שלה, הם זכר להתקפות השמשוניות בעזה בימי התנ"ך, יודע שמי שענה אז לשמשון בעזה, הוא יענה לחיילי שמשון היום באותו מקום.

אך המסקנה היפה שהסיק דגן וכמוהו אחרים מנוסחת כך:

"במערכה התרבותית שמתנהלת כאן בעשרים השנים האחרונות, אפשר כבר להכריז על סופו של הפרויקט הציוני השפוי, וניצחונו של האתוס הדתי קיצוני. החמור החילוני סיים את עבודתו ופינה את מקומו למשיח, שהגיע בטרמפ מאחת ההתנחלויות שמעבר לקו הירוק, ונאמר אמן".

ובכן לא כואב לדגן על הזכרת שם שמים. הכאב עמוק הרבה יותר, האתוס הציוני סיים את תפקידו. החמור הציוני של המשיח, פינה את מקומו למשיח הציוני של ההתנחלות. להבנתו הציונות יודעת לנהל ויכוח רק עם חרדים. דתיים ציונים הם עבורה סכנה. עם התורה של החרדים נוכל להסתדר, אבל עם ארץ ישראל של הציוניות הדתית, אין לנו כל סיכוי.

אך הנה הגיע נשיא המדינה העשירי, והשתמש באותה טרמינולוגיה. ראשית הוא ידע לומר לכל מיליוני הצופים בטקס, שהוא קנה כיפה חדשה לכבוד האירוע, ובירך בשם ומלכות את הברכה "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". אם זכרוני אינו מטעני, הרי שריבלין הוא הנשיא הראשון במדינה, שמברך 'שהחיינו' במינויו לתפקיד. כל הזכויות שמורות.

אך בהמשך הוא הכריז:

"אלוקינו ואלוקי אבותינו, הייה עם פיפיות שלוחי עמך בית ישראל. הורם מה שיאמרו, הבינם מה שידברו, השיבם מה שישאלו. עיני עמך בם תלויות.

בתפילה זאת, ביראה ובענווה, אני ניגש בשמכם ובמצוותכם, למלא באמונה את תפקידי כנשיאה העשירי של מדינת ישראל".

ובכן הגיעו ימות המשיח. נשיא מדינת ישראל ומפקד גבעתי מבינים, שמהשמים משגיחים עלינו. הם לא מתביישים לבקש מהיושב במרומים סיוע. הם לא מסתמכים רק על חבריהם, אלא בוטחים בשם ה', ויודעים שאין לנו על מי להישען.

משום מה שניהם ציטטו את תפילתם, מתוך תפילת מוסף לימים הנוראים של מקהלות האשכנזים. וינטר ציטט את בקשתו של שליח הצבור קודם תפילת מוסף, וריבלין ציטט את הפיוט הפותח את סדר העבודה של הכהן הגדול ביום הכיפורים.

כך זימנה לנו ההשגחה, את ההכנות שלנו לימים הנוראים המתקרבים. נושאי התפקידים מבינים ש"לא על צדקותינו אנחנו מפילים תחנונינו לפניך, כי על רחמיך הרבים. מה אנו מה חיינו מה כוחנו מה גבורתנו"? כיפת ברזל תושיענו, הקש בגג תצילנו? הלא "אם ה' לא ישמור עיר שווא שקד שומר".

ואנחנו נשתדל לעשות את המוטל עלינו, ונתפלל שה' ישלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידינו. "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו וה' יעשה הטוב בעיניו".