לפני תחילת מבצע "צוק איתן" שמענו בתקשורת הישראלית "מומחים" רבים שסיפרו לנו כמה חמאס חלש, כי סגרו לו את החמצן מהמנהרות, כי מצרים הפנתה לו את העורף של סיסי, כי סעודיה נגדו, כי אין לו לשלם משכורות, כי בעזה יש לו מדינה והוא רוצה לשמור עליה מכל משמר, וכי... וכי... וכי... ומכיוון שכך, יכולת העמידה שלו מוגבלת ואנחנו נצליח להכניעו כי יש לנו "כיפת ברזל" שתגן עלינו ותעניק לדרג הפוליטי זמן ומרחב להפעיל את הכוח צבאי – ובפרט האווירי – הגדול לאין שיעור מכוחו של חמאס. אפילו העולם מסכים איתנו ותומך במאבקנו באופן מפתיע.
היום, אחרי ארבעה שבועות של מכות מהאוויר ושבועיים של מבצע קרקעי, אחרי שבעזה יש יותר מ-1200 הרוגים ו-7000 פצועים, חמאס לא נכנע, לא מרים דגל לבן, ממשיך לירות טילים לתל אביב ולכל הדרום וגם האוכלוסייה בעזה איננה מתמרדת. רק תחשבו מה היה קורה לממשלת ישראל אם בישראל היו מספר כזה של הרוגים ופצועים. פתאום מתברר לנו שכל אותם "מרכיבי חולשה" של חמאס – המנהרות לסיני שסיסי סגר, סעודיה, הכסף והמדינה – לא פועלים את הפעולה שתכננו כל אותם "מומחים" עבור הארגון, ואולי חמאס כלל איננו מה שציירו עבורנו אותם "מומחים".
אכן, הטעות שלנו נבעה מכך שאנחנו נוטים לראות את אויבינו במשקפי התרבות שלנו: אנחנו זקוקים לכסף, לצבא חזק, להגנה מפני טילים, לחברים אזוריים ולתמיכה בינלאומית, ונדמה לנו שאם לחמאס אין המרכיבים הללו אז הוא יהיה חלש כמונו אם אנו נחסר אותם. אין טעות גדולה מזו, שכן חמאס בנוי על תרבות אחרת, שונה משלנו, ומרכיבי העצמה והחולשה שלו הם אחרים לחלוטין מאלה שלנו. ההבדלים בינינו ובינם קשורים זה בזה.
1 . ההבדל הבסיסי, העמוק, בינינו ובין חמאס הוא שחמאס מסתמך על "שחקן חיזוק" גדול, בדמותו של אללה, היושב במרומים. הארגון קם על בסיס תכנית שהיעד הסופי שלה הוא להשליט את אללה על כל באי עולם, והכוח של חמאס נועד לבצע את מצוות הג'יהאד למען אללה. לוחמיו חדורים בתחושה זו והבנדנה על ראשיהם היא "השהאדה", העדות שאין אל מבלעדי אללה ומוחמד הוא שליחו.
לעומת זאת, אצלנו הצבא נלחם למען המדינה, העם והארץ, שכולם מרכיבים אנושיים או פיזיים, ואם מפקד בצבא מעז לכתוב פקודת מבצע עם מרכיבים דתיים מיד מתנפלת עליו משטרת המחשבות של "הארץ" ומכפישה אותו ואת המסר היהודי שהוא מנסה לקדם.
רבים מאיתנו נפרדו מ"שחקן החיזוק" שלנו היושב במרומים, ומחקו אותו מהווייתם התרבותית. חמאס ממשיכים לדבוק בו ובנקודה זו יש לתנועת הטרור יתרון עלינו.
2. התרבות שלנו היא תרבות המקדשת את החיים, הבריאות, החינוך, הפיתוח וההצלחה הכלכלית, המדעית והאזרחית. המוות הוא שלילת כל אלה ולכן יש להימנע ממנו ככל שניתן, הן בנוגע לנו, והן כשמדובר באויבינו. לעומת זאת, התרבות של ארגוני הטרור שבאזורנו היא תרבות המקדשת את המוות למען אללה ואפילו אימהות שמחות כשבניהן הולכים אל המוות.
ההבדל הזה מסביר את העובדה שיותר מ-1200 הרוגים אינם דוחקים בחמאס לבקש הפסקת אש. די אם ההרוגים יוכרזו ב"שהידים" כדי שהם ייתפסו ככאלה שלא מתו, על פי הקוראן "אל תחשוב שאלו שנהרגו למען אללה הם מתים; הם חיים ומידו של אללה הם ניזונים" (קוראן, פרק 3 פסוק 169). אנשי חמאס מתפארים לעתים קרובות בסיסמה: "היהודים רוצים את החיים ואנחנו רוצים למות".
מכאן גם נובעת נטיית ארגוני טרור באזור להשתמש באזרחים כמגינים אנושיים. נטייה זו נובעת מהתפיסה שגם אם האזרחים הללו ייפגעו הם יהיו שהידים שאינם מתים, ולכן מותם איננו נתפס כדבר רע. ובכלל, במזרח התיכון אין הבחנה ברורה בין צבא ואזרחים, כי כולם נכנסים למסגרת "האויב".
3. ההתייחסות לאמצעי התקשורת
התקשורת ממלאת תפקיד קריטי בימי מלחמה, שכן היא משפיעה באופן ישיר על קהלים גדולים בארץ ובעולם והיא קובעת את דעת הקהל כלפי המבצע. דעת הקהל משפיעה במהירות על פוליטיקאים, והם משתדלים לנקוט באמצעים על פי הלכי הרוח בקרב ציבור בוחריהם.
מדינת ישראל מגבילה את ההודעות שלה לתקשורת על פי כללי האתיקה העיתונאית, ולכן היא איננה מציגה גופות, חלקי גופות ותצלומי זוועה שהשפעתם על קהלים בעולם גדולה. לעומת זאת, חמאס איננו בוחל באמצעים לגרום לעולם זעזוע באמצעות תצלומי זוועה של הרוגים ופצועים, והתצלומים שהוא מספק מיועדים ליצור דעת קהל אוהדת.
4. הגבלות משפטיות
ישראל היא מדינת חוק, המגבילה את פעולותיה הצבאיות לחוק הבינלאומי. חיילים ומפקדים עלולים למצוא את עצמם עומדים למשפט בישראל, או בבית המשפט הבינלאומי. חמאס איננו מדינה, איננו פועל כמו מדינה ואינו מגביל את פעולותיו הצבאיות לדיני המלחמה הנהוגים בעולם.
לדוגמה: ישראל משתדלת להימנע מפגיעה באזרחים שאינם מעורבים בלחימה, בעוד שחמאס אינו מהסס לירות טילי מוות לריכוזי אוכלוסייה ישראליים.
5. תמיכה בינלאומית
מתחילת המבצע מספרים לנו ש"העולם מבין אותנו" ולכן יש תמיכה בינלאומית בפעולות של ישראל. אלא שתמיכה זו פריכה ושבירה, ודי בתמונה קשה של פגיעה בבית ספר, גם אם הייתה זו רקטה של חמאס, בשביל לקעקע את התמיכה הבינלאומית בפעולה הישראלית. השינוי בעמדה האמריקנית הוא הישג אדיר של העמידה האיתנה של חמאס, שכן אפילו נשיא ארה"ב אימץ את התנאים של חמאס להפסקת אש, ובראשם הסרת המצור הימי מעל עזה, אחרי שבתחילת המבצע הוא הסכים עם ישראל ותמך בזכותה להגן על עצמה.
חמאס נהנית מתמיכה חיצונית מקטר ומתורכיה ללא עוררין וללא סייגים, למרות האבדות ולמרות ההרס והחורבן בעזה. שתי המדינות הללו יזרימו לרצועה סיוע בכסף ובחומרי בנייה שיאפשרו לחמאס לשקם את הארגון, את מלאי הנשק, התחמושת והטילים שלו, לגייס לוחמים חדשים, לאמנם ולציידם, ולחפור ולבטן את המנהרות החדשות שיחפור כדי להסתנן דרכן לישראל ולזרוע בה מוות.
6. הסכמה פנימית
החברה הישראלית תמכה בתחילת המבצע הקרקעי באופן גורף בפעולות הקרקעיות שנועדו לחסל את מנהרות ההתקפה שחמאס חפרו כדי להתקיף מטרות אזרחיות בתוך ישראל. אלא שעם הזמן ועליית מספר החללים, התמיכה הציבורית במבצע הולכת ומצטמצמת, וביקורת – שבתחילת המבצע הייתה מזערית ושולית – הולכת ומתגברת.
לעומת זאת, אצל חמאס אין ביקורת, כי כל מי שחי בעזה במהלך שבע השנים האחרונות, מאז שחמאס השתלטו על הרצועה, יודע היטב מה יקרה לו אם יעז לומר משהו נגד חמאס.
ששת ההבדלים הללו יוצרים מצב של מלחמה לא סימטרית. אנחנו נגיד שניצחנו, אבל גם חמאס יאמרו שהם ניצחו. גם אם רוב אנשיו נהרגו או נשבו, כל נשקו חוסל וכל מנהרותיו פוצצו, מנהיג הארגון ייצא מהבור שהסתתר בו, חבוש שתחבושות ספוגות בדם, יעמוד על אחת מחורבות הבתים ויסמן בידו "וי" לאות ניצחון. לזרים זה ייראה הזוי, מוזר וגרוטסקי, אך הוא יודע את האמת: תוך שנה הוא יצליח לגייס ולאמן אלפי אנשים, ותוך שלוש שנים הוא ישלים את מלאי הנשק, התחמושת והטילים, ולכן הוא ניצח.
לתחושתו, העתיד שייך לו כי הוא נלחם את מלחמתו של אללה ולכן אללה מסייע לו. הוא איננו פוחד למות וחיי אזרחים אינם חשובים בעיניו. הארגון מנצל באופן ציני את מערכות הדין הלאומי והבינלאומי, ומפעיל מניפולציה רגשית על העולם באמצעות תקשורת מגויסת.
לאנשי חמאס יש מטרה חדשה: למשוך את המלחמה אל מעבר ל-33 ימים, מספר הימים שארכה מלחמת לבנון השנייה. הסיבה לכך היא רצונם להוכיח שהם שרדו זמן ארוך יותר מחיזבאללה. מדובר בתחרות בין הסונה (חמאס) והשיעה (חיזבאללה), כשהמלחמה בסוריה נמצאת ברקע. התחרות הזו נותנת גם הסבר לעובדה שחיזבאללה לא החלו לשגר טילים לישראל מצפון בחודש האחרון, שכן עד עתה הם אינם מעוניינים לסייע לחמאס, בגלל שארגון החמאס לא התגייס לסייע לבשאר נגד מתנגדיו. האם הנתק ביניהם יימשך לתמיד – קשה לקבוע.
זה המצב ברצועת עזה, ואלו הסיבות למצב זה. נקווה לטוב במהרה בימינו.