שכנה בורחת מבשורה

פרס החל את נאום הפרידה שלו לקראת שבע, ופשוט לא סיים. ואנחנו רק חישבנו, תוך כדי, מתי השקיעה ואיך נאסוף עכשיו עוד שמונה יהודים, באמצע הטקס, לתפילת מנחה

ידידיה מאיר , ה' באב תשע"ד

1. אני זוכר איך בקייטנה, כשהיינו ילדים, היו אומרים לנו: "זהו, ממחר אין בריכה". פתאום, באמצע הקיץ, בין אבטיח לבין ארטיק-אבטיח, נחתו עלינו שלושת השבועות, ואז תשעת הימים, ואז השבוע שחל בו.

וכל הלך הרוח היהודי והפנימי הזה היה נראה כל כך לא קשור ליולי-אוגוסט החם שחיכה לנו בחוץ. פתאום עכשיו, באמצע הקיץ, אבל לאומי? איך בדיוק מחברים את הצער על חורבן הבית, את הכמיהה לגאולה, לכמיהה לשוקו ולחמנייה?

לא השנה. השבוע היה קל במיוחד להתחיל את תשעת הימים. על אלה אני בוכייה.

2. והנה בכל זאת רגע אחד של נחת בימים האלה: ביום חמישי שעבר התחלף נשיא, ואולי, הלוואי, התחלפה גם תודעה. עד עכשיו אני לא יודע אם הלכתי לטקס ההשבעה בכנסת כדי לראות את רובי מתמנה או את פרס פורש. אבל מה זה משנה, מעכשיו זה סופי ורשמי: שמעון פרס – אאוט, רובי ריבלין – אין. ונראה לי שאסור לזלזל בזה, אלה ממש לא רק חילופים פרסונליים. מאחורי הטקס הארכאי והמשעמם בכנסת עם תקיעת השופרות והכרזת ה"יחי" הסתתר רגע היסטורי: מהיום האזרח מספר אחת של מדינת ישראל לא חולם על מזרח תיכון חדש אלא על ארץ ישראל הישנה והטובה. בית הנשיא לא ינהל יותר מדיניות חוץ עצמאית, במקביל לממשלת ישראל ולרצון הבוחר. האיש שיושב שם ינסה לשקף את עם ישראל ולא לשנות אותו.

אבל זה לא נגמר עד שזה לא נגמר: באותו טקס פרס החל את נאום הפרידה שלו לקראת שבע, ופשוט לא סיים. אתם יודעים, שלום, תקווה, פיוס, אלה דברים שדורשים זמן. לידי ביציע ישב מלאכי לוינגר, ראש מועצת קריית ארבע, וגם הוא, כמוני, היה עוד לפני תפילת מנחה. השעון המשיך לתקתק ופרס המשיך לדבר, מנצל את השניות האחרונות שלו כנשיא עד תום, ושנינו רק חישבנו, תוך כדי, מתי השקיעה ואיך נאסוף עכשיו עוד שמונה יהודים, באמצע הטקס.

בסוף נגמר הנאום והתארגנו איכשהו על מנחה, אבל עכשיו אני יכול לומר שבאמת עד לרגע האחרון של כהונתו, פרס הטריד אותי באופן אישי.

3. נכון שגם אתם מרגישים שמשהו משתנה בעם שלנו? שמשהו זז? שבמקום לדבר על ריאליטי אנשים מדברים על המציאות? שכולנו עצובים יותר אבל גם, במובן מסוים, טובים יותר? שאנחנו מתפכחים מכל מיני תפיסות ישנות ושגויות על המדינה והארץ והעם בזו אחר זו, ואו-טו-טו מגיעים לליבה של הכול, לשאלה מה זה בכלל יהודי?

אז זהו, שגם דוד גרוסמן מרגיש ככה. הסופר שנחשב המרן של השמאל פרסם השבוע טור אישי ארוך שבו כתב איך הוא חש שכולם מתעוררים ומשתנים, איך החברה הישראלית עוברת תהליך עמוק של ריפוי ותיקון.

גרוסמן – שמתעקש לכתוב על "ישראל ופלסטין", מנקודת מבט אובייקטיבית של שליח או"ם המדווח על שני צדדים בסכסוך – מאבחן בשיא הרצינות את התהליך הבא. שימו לב: "אני חש שישראל מתבגרת. בצער ובכאב ובחריקת שיניים ישראל מתבגרת, או מוטב – נאלצת להתבגר... השדרה המרכזית של הציבור הישראלי הולכת ומתפכחת... במלחמות יש רק מפסידים, ואין פתרון צבאי למצוקה של העם שעומד מולנו. ההבנה הזו יכולה להיות תחילתו של שינוי תודעה. היא עשויה לנסח עבור הישראלים את החיוניות והדחיפות של שלום עם הפלסטינים... רוב העם הפלסטיני כבר עשה למעשה את ההכרעה הזאת של נטישת דרך הטרור והבחירה במשא ומתן".

וזו רק פסקה אחת מטקסט ארוך שממנו עולה מסקנה די ברורה: או שהוא חי בסרט, או שאני חי בסרט.

4. ואולי במהלך מבצע 'צוק איתן' נמצאה השיטה האמיתית לשכנוע ולהסברה. פעם דיברו כאן על מבצעי 'פנים אל פנים', אבל אף אחד לא חשב שבעצם צריך ללכת על מבצע 'פנים אל פצמ"ר'. יש כמה כתבים ושדרנים שנשלחו במערכה הזאת לסוג של מילואים בשדרות ובעוטף עזה. הם שם כבר כמעט חודש, מדי פעם מדווחים ומשדרים אבל רוב הזמן פשוט חיים במקומות האלה, אוכלים, ישנים, מדברים עם התושבים וחווים על בשרם לראשונה את המציאות הביטחונית ששוררת באזור כבר הרבה שנים.

עם הזמן שמתי לב שעובר עליהם תהליך מרתק. בתחילה הדיווחים הם בנוסח "התושבים כאן בקיבוץ נירים אומרים כך וכך" או "בואו נביא לכם את הקולות מהשטח. ערב טוב לך נסים כהן משדרות, מה המסר שלך לראש הממשלה?". אבל אז נסים כהן כבר לא צריך לבוא לעמדת השידור.

הלוא כתבנו עצמו הוא תושב שדרות די ותיק. פתאום, אחרי כמה ימים של צבע אדום ושל ריצה תוך 15 שניות למיגונית או למקלט, אתה שומע אותו אומר בשידור: "יונית, הדיבורים שלכם באולפן על הפסקת אש נשמעים כאן בשדרות כמו בדיחה. הרי ממש בשעות שבהן הוכרזה הפסקת אש חמאס ירה לכאן. לא ייתכן לחזור למצב הישן, שבו בתל אביב ובחיפה יש שקט, אבל פה חיים תחת טפטוף תמידי של קסאמים".

אל תתבלבלו, זה לא ראש העיר אלון דוידי, זה כתב החדשות יואב אבן. במו אוזניי שמעתי השבוע את אחד העיתונאים האלה, שנמצא בקיבוץ שעל גבול עזה, אומר למגיש שבאולפן הרדיו את המשפטים הבאים: "זה הרי לא יעלה על הדעת לסיים כעת את המבצע. רק תחשוב שהיו מסכימים להפסקת האש הראשונה שהוצעה לפני שבועיים. לעולם לא היינו מגלים את כל המנהרות שמובילות לקיבוץ הזה".

נתן אלתרמן כתב בשנות החמישים על כך שצריך לשלוח פעם בשבוע פגז אחד למערכות העיתונים. בשיר ארוך ומשעשע, במסגרת "הטור השביעי" שלו, הוא קובע שאם רק היה נוחת שם פגז אחד בשבוע, כמו ביישובים שהיו אז ליד הגבול, כותרות העיתון היו נראות אחרת. בשביל מה, אלתרמן? יש אופציה הרבה יותר פשוטה: לשלוח את העיתונאים לגור כמה ימים איפה שהפגזים ממילא נופלים.

5. ולסיום, הקוראת ליאת שי, ברסלבית תל אביבית, שלחה אליי את הסיפור הבא, שמחבר בין כל החזיתות ברחבי הארץ ומלמד עוד קצת על הרוח של הימים האלה:

"לפני שבועיים עזבה טליה חברתי יחד עם ששת ילדיה את ביתה האהוב, המסודר, הנקי והנעים. טליה היא גרושה, ועצמאית מאוד. ביתה הוא דוגמה לסדר ולאווירה טובה. היא עזבה את ביתה שבמושב שובה אחרי שהצבע האדום הכריע אותה.

שובה הוא מושב קטן ליד נתיבות שאליו הצטרפה לפני כחמש שנים קבוצת משפחות צעירות בעלות חזון יהודי, חברתי ואקולוגי. מקימי גרעין שובה הם אנשי עשייה מדהימים מלאי מעוף. הגרעין קיבל עם הגעתו לשובה קראוונים למגורים ולאט לאט התחילו חיים חדשים במושב הוותיק.

הם פתחו גנים, ייסדו עסקים והקימו קהילה, אבל המצב הלך ונעשה בלתי אפשרי. גן העדן הקטן שכולו מרחבים וחורשות הופך לגהינום כשצריך למצוא ממ"ד. בכל רגע נשמע רעש של טילים ברקע והקראוון הוא מרחב ממש לא מוגן. אז במאמץ רב, המשפחה ארזה קצת כלי מטבח, אוכל ומצעים, רק לכמה ימים. בדקה האחרונה הצלחתי לשכנע את טליה להכניס לתיק גם סט בגדי שבת לכל אחד. לכי תדעי מתי זה ייגמר. וכך יצא לדרך רכב שלם עמוס עד אפס מקום, שבע נפשות שיוצאות מהבית לזמן בלתי מוגדר.

חברי גרעין שובה קיבלו הזמנות לאירוח בכמה מקומות בארץ. טליה החליטה לנסוע למושב ניר עציון, שם התמקמו כבר כמה שכנים שלה. לקח לי זמן לשכנע אותה שהיא עשתה את הדבר הנכון, שלילדים יהיה עכשיו קצת שקט נפשי ופיזי. אז נכון שהיא לא תעבוד כמה ימים, ושהילדים לא הולכים לקייטנה שתוכננה, ושקשה לא להיות בבית, אבל שתסתכל על זה כמו חופשה בחוף הכרמל. היא השתכנעה.

הבית שאליו הגיעה היה ריק אבל שכנים טובים מהמושב דאגו להכניס לשם מזרנים, שולחן, כסאות, מקרר קטן וכירת גז. היא סיפרה לי שאיך שהגיעו, השכנה ממול נכנסה ובידיה סיר עם תירס שהכינה לילדים. יום אחר כך, תבנית עם תפוחי אדמה ובטטה, חם מהתנור. כשהיה חסר לה משהו תמיד דפקה בדלת של אותה שכנה כדי לקבל קולפן או סיר. בערב שבת ילדיה של טליה אפילו ציירו ציורים ונתנו אותם לשכנה היקרה כאות תודה.

הילדים התרגלו לקצב הנעים בניר עציון. ים, בריכה, ארוחת צהריים, מנוחה, גינה. איזה שקט נדיר. המצב בדרום הלך והחריף, וטליה הבינה שאין לה כרגע לאן לחזור. בינתיים התחיל השלב הקרקעי של מבצע 'צוק איתן', ובחדשות החלו להופיע עוד ועוד שמות של חיילים הרוגים. הלב נשבר מול הורים שכולים, אלמנות ויתומים עם שמות ופנים. ובכל אותה תקופה, אני משתדלת לשלוח לטליה לפחות אסמס אחד מחזק ביום: 'טליה, יהיה טוב, למרות שהלב נקרע'. יום אחד היא מעדכנת שהקהילה קיבלה הזמנה לעבור לחדרי אירוח באלון שבות שבגוש עציון. היא מתכננת לעבור לשם.

למחרת היא מצלצלת שוב. מזועזעת. בערב, בדרך חזרה מהבריכה במושב, רואים פנים נפולות, משהו קרה. היא מתסכלת מהחלון ורואה שבית ממול, אצל השכנה, התקהלות. הרבה חברי מושב, קצין העיר... הרגע הם קיבלו את הבשורה הקשה מכול. עודד בן סירא. זצ"ל. הי"ד. הבן של מירי השכנה המקסימה. אותה שכנה שהביאה לה כל השבוע סירים עם אוכל והשאילה לה דברים, שקיבלה ציורים מהילדים, שעודדה ותמכה. עודד, הבן של השכנה המופלאה הזאת, שילם בחייו למען עם ישראל וארץ ישראל, למען גן העדן של טליה וילדיה במושב שובה, למען כל מקום בארץ.

ביישוב התחילו להתארגן לקראת השבעה. טליה מיהרה לפנות את הבית הריק, כדי שהמשפחה האבלה המורחבת תוכל להשתמש בו. לפני הנסיעה, היא החליטה להיכנס לרגע לבית המשפחה האבלה כדי להודות על היחס החם, לנסות לנחם. היא חיבקה את מירי, האימא, חיבוק ארוך וביקשה לצאת, אבל דוד, בעלה, עצר אותה. באותם רגעים, עוד לפני ההלוויה של בנו, עניין אותו דבר אחד: בטוח יש לך לאן ללכת? את לא עוזבת בגללנו, נכון? התכוונת לעבור לאלון שבות בלי קשר למה שקרה?".

צילום סלולרי

באינספור צמתים וכבישים מרכזיים ברחבי הארץ נתלו מאז תחילת מבצע 'צוק איתן' כרזות שמחזקות את הלוחמים ואת עם ישראל כולו. מה שגרם לי לצלם דווקא את הכרזה המאולתרת הזאת שמישהו צבע בבית בגואש, לא היה הטקסט שכתוב עליה כמו המיקום שבו הוא בחר להציב אותה: המדרכה מול היציאה מבית העלמין הצבאי בהר הרצל.