הפסקת אש

הרב איתי אליצור , ה' באב תשע"ד

הרב איתי אליצור
הרב איתי אליצור
צילום: עצמי

חמאס הצהיר לכל אורך הדרך שלא יסכים לשום הפסקת אש, מדוע אפוא הבוקר הוא הסכים?

לכך יכולות להיות שתי סבות:

א. החמאס נמצא על סף שבירה.

ב. הפסקת האש המוצעת היא בתנאים טובים מאד לחמאס. תנאים שעבורם היה שוה להם לצאת למלחמה מלכתחילה. תנאים שעמם הם יכולים לסכם לעצמם את המלחמה בשתי מלים: וואלה, משתלם.

וככל הנראה, כל התשובות נכונות.

האפשרות הראשונה

אם אכן החמאס נמצא על סף שבירה. זה הזמן לחסל אותו. יש לנו ברירה: להלחם בו כעת ולשבור אותו, או לתת לו זמן להתחזק בחזרה, ולהלחם בו בעוד שנתיים כשיחזור לשיא כוחו.

מה עדיף? די ברור מה עדיף, אבל כנראה שמדינת ישראל לא נלחמת כשיש לה ברירה. נרויח שקט לטווח קצר, ואחרינו המבול.

אם נסיים כעת את המלחמה בלי לחסל את החמאס, הרי שגם אנו יכולים לסכם את המלחמה בשתי מלים: כשלון מהדהד. יצאנו למלחמה, הקרבנו עשרות חיילים, ובסופו של דבר אנו שוב חיים בצל ארגון טרור המבקש להשמידנו. ואין לו שום פחד מלירות עלינו. להפך: הנסיון מלמד אותו שמלחמה בישראל היא דבר משתלם.

האפשרות השניה

ואם נכונה האפשרות השניה, הרי שעל אחת כמה וכמה שאסור לנו כעת להפסיק את האש.

וכאן הזמן לתקן טעות בסיסית: קראתי השבוע כמה אנשים שכתבו שצריך לתת לחמאס תחושה של נצחון ושל כבוד, כדי שהוא יסכים לסיים את המלחמה ויסכים לשלום. גם המחשבה הזאת נובעת מחשיבה לטווח קצר.

המחשה הזאת נובעת מאיזו מחשבה גזענית, המניחה שהערבים הם פרימיטיים ולכן אם נזרוק להם עצם בצורת תחושת כבוד, נקנה אותם. לעמת זאת אנחנו נאורים, ואנו לא צריכים את הכבוד הזה.

זאת טעות. אם החמאס יסיים את המלחמה בכבוד, הדבר יפיח רוח לחימה גם באנשי החמאס עצמם, וגם בציבור החי ברצועת עזה. הם יסכמו את המלחמה באמירה: "אמנם סבלנו כמה שבועות, אבל היה משתלם, ניצחנו". זה בדיוק מה שהחמאס צריך כדי לאגור כוחות למלחמה הבאה.

יש להניח שהוא עוד יבחן אותנו מייד אחרי הפסקת האש. יירה קצת כדי לראות את הישראלים מבליגים בטענה ש"זה רק עניין של כבוד, לא כדאי להרוס את הפסקת האש בגלל טיל אחד". ה"רק עניין של כבוד" הזה, הוא לא עניין קטן, הוא דבר חשוב מאד. חמאס צריך את הכבוד הזה ואת תחושת הניצחון, כדי שיהיו לו חיילים ותהיה לו לגיטימציה אזרחית למלחמה הבאה.

אנחנו צריכים שהציבור העזתי יצא בתחושת השפלה וכשלון, כדי שלא תהיה לו מוטיבציה לפעם הבאה.

טעות דיפלומטית

ועוד דבר: לאורך כל המלחמה טענו הכותרות שמדינת ישראל מנהלת את המלחמה בהצלחה בזירה הבינלאומית. עובדה: לא מגנים אותנו ומבינים אותנו. כלומר: כן מגנים אותנו, אבל הרבה פחות מהמצופה. אוהבים אותנו.

לכן, אומר הישראלי, חבל לבזבז את האהבה הזאת. לא כדאי להשמיד את חמאס. העולם לא יאהב את זה.

וכאן הטעות. את החמאס העולם לא מגנה כי העולם יודע מנסיונו שזה לא יעזור. החאמסניקים הם מסכנים ופרימיטיבים שאי אפשר לדרוש מהם לא לירות על אזרחים. אבל את ישראל אפשר לכופף. לכן, אותנו האמריקאים והאירופיאים מחבקים חיבוק דוב גדול, חונקים אותנו מאהבה, וזה משתלם להם. לא רק הערבים לומדים מהנסיון. גם באמריקה ואירופה לומדים מהנסיון. הם למדו מנסיונם שאין טעם להפעיל לחץ דיפלומטי על חמאס. אבל על היהודים קל לעבוד. כשלוחצים עליהם הם נלחצים ומוותרים על דרישותיהם הצודקות, וכשמחבקים אותם הם כל כך נהנים, שהם ממש מכשכשים בזנב.

אף אחד לא באמת אוהב אותנו. הם פשוט לומדים מהנסיון שהכי קל ללחוץ על ישראל.

רק אנחנו לא לומדים.