בין מרצ לסידור התפילה

טורה השבועי של סיון רהב-מאיר מתוך "ידיעות אחרונות"

סיוון רהב מאיר , ז' באב תשע"ד

סיון רהב-מאיר
סיון רהב-מאיר
צילום: ללא קרדיט

1.

הנה שלושה מספרים ונתונים ששווה לזרוק, למען הפרופורציה וההקשר, אל תוך הדיון הציבורי הסוער בימים האלה:

· למי הצביעו בקלפי תושבי קיבוצי עוטף עזה, שמכונים כידוע "חוטף עזה"? אתר ועדת הבחירות המרכזית מגלה נתונים מעניינים. בקיבוץ נירים, למשל, מרצ קיבלה 47% מהקולות והיא המפלגה החזקה ביותר בקיבוץ.

אחריה העבודה עם 28%. הליכוד קיבל 7 קולות בלבד. ומה קורה בקיבוץ ניר עם? המפלגה הגדולה ביותר היא העבודה, 37% מהקיבוצניקים שם הצביעו לה, ואחריה מרצ עם 19%. כך גם בקיבוץ ארז (עבודה 38%, מרצ 14%), בקיבוץ בארי (עבודה 53%, מרצ 20%), ובנחל עוז (עבודה 36%, מרצ 15%). התמונה ברורה. נתניהו שזוכה שם כעת לשבחים לא זכה שם לקולות.

לפני חודש שאלו מדוע שלושת הנערים נפתלי, גיל-עד ואייל לקחו טרמפ בצומת גוש עציון. אף אחד לא שואל כעת למה תושבי נירים התיישבו בנגב. אבל דווקא בגלל הזיהוי הפוליטי המובהק שלהם, מרתק לשמוע מפיהם של הקיבוצניקים האלה טקסטים ציוניים בסיסיים כל כך, שאנחנו רגילים לשמוע מפי מתנחלים: "אנחנו כאן, זה הבית שלנו, זו הארץ שלנו, אנחנו לא הולכים לשום מקום ואנחנו רוצים ביטחון", הם אומרים שוב ושוב, בפשטות.

· חמאס מנסה לשכנע את העולם שדמם של העזתים סמוק מכל, אבל הנה נתון שזכה להרבה פחות תשומת לב: בסוריה נהרגו רק בשבוע האחרון 1,700 איש. בשבועיים האחרונים נהרגו יותר מ-2,300 בני אדם. בסך הכול נהרגו במלחמת האזרחים שהחלה שם לפני שלוש שנים כ-170 אלף בני אדם. בעיראק, אגב, נהרגו במקביל למבצע "צוק איתן" 275 בני אדם בסדרת קרבות בין הצבא העיראקי לבין הטרוריסטים של דאע"ש. כשמוסלמים הורגים מוסלמים זה פחות מעניין ושערורייתי.

· איך קבע השבוע מוחמד דף? "הלוחמים שלנו רוצים למות כמו שהלוחמים שלכם רוצים לחיות". הכאב הישראלי מול החיילים והאזרחים ההרוגים בארץ הוא גדול. אבל האם הרגישות הזו לחיי אדם מתבטאת בעיקר תוך כדי לחימה? יש עוד רשימה ארוכה של ישראלים, עם שם ופנים וחיוך ומשפחות, שהלכו מאתנו בימים אלה, בלי שנעצור לרגע. על פי נתוני הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, נהרגו פה בכבישים, ממש במהלך חודש המבצע, 27 בני אדם.

2.

משנכנס אב ממעטים בשמחה, והשבוע הוא נכנס. ביום שני השבוע התחיל חודש אב, וביום שני הקרוב, בערב – צום תשעה באב.

בדרך כלל יש סתירה בין הדופק היהודי לבין הדופק הישראלי בתקופה הזאת של השנה. הישראליות משדרת חום יולי-אוגוסט, ולוח השנה היהודי קורא לנו להתעטף באבל וביגון. כמו במסך מפוצל יש בימים האלה מי שכבר עמוק בבילויי הקיץ ויש מי שעדיין אומר קינות, יושב על הרצפה וצם.

השנה, לצערנו, הסנכרון מוחלט. אף אחד לא צריך תזכורות מלוח השנה כדי להיכנס למצב רוח מהורהר ושקט יותר. הניגון הנוגה של מגילת איכה יישמע בבתי הכנסת רק ביום שני, אבל בעצם הוא מלווה אותנו כבר כמה שבועות.

אבל שמו המלא של החודש הזה, כמעט ששכחנו, אינו אב אלא: מנחם-אב. כבר דורי דורות מוסיפים לשמו העצוב גם את הנחמה.

3.

רחלי פרנקל נוהגת להרבות בתודות. מיד אחרי חטיפת בנה נפתלי הודתה לא רק לאנשי המשטרה והצבא, אלא גם לאנשי התקשורת שעמדו בשמש ובחום מחוץ לביתה כדי להביא את דבריה לכל העולם. השבוע, ביום שלישי בערב, באזכרה גדולה שנערכה בירושלים עם תום השלושים, הודתה בפירוט לכולם, מ"החיילים שחלקם עברו ישירות מהחיפושים אחר בנינו אל החזית בעזה" ועד ל"מפעילי כיפת ברזל, שרק לפני זמן קצר יירטו פה הערב מעל שמי ירושלים טיל שנשלח לכיווננו".

מול הנשיא הנבחר ריבלין, מול שרה נתניהו, מול שרים ורבנים ובעיקר מול אלפים-אלפים שצפו בה גם ברחוב, דרך מסכי וידאו, חיברה רחלי פרנקל בין "חבורת לול" לבין סידור התפילה לבין הבן הפרטי שלה.

"אזכרה לילד בעיצומה של מלחמה, היא הרגע הכי פרטי בזמן הכי כללי", אמרה. "ובימים כאלה, בעצם, הפרטי הוא כללי והכללי הוא פרטי. ניגשים אליי המון בני נוער ואומרים לי: תגידי לי משהו על הבן שלך, איזו תכונה שלו, כדי שנמשיך את דרכו אפילו כשהוא איננו. בהתחלה הייתי נבוכה. לא ידעתי איזו מתנה למסור להם מנפתלי. אבל במהלך השבעה זיהינו מוטיב ששב וחזר בכל הסיפורים עליו: ילדי כיתה א' שהסתכלו עליו למעלה כשנפתלי היה בכיתה ח', או תלמידי חמישית כשנפתלי היה בשביעית כולם אמרו לנו: נפתלי האיר לנו פנים. הוא הסתכל עלינו תמיד בגובה העיניים. בשפה נערית הם אמרו: 'הוא קרע לי את הצורה בפריזבי, אבל תמיד גרם לי להרגיש נוח'. שוב ושוב ניגש אליי מישהו ואמר שכאשר היה בשלב חדש ופגיע בחיים שלו, נפתלי שם לב אליו, למד אתו, שיחק אתו, הכניס אותו לעניינים.

"עלה בדעתי שהתכונה הזו היא סוג של תיקון לסצנה מאוד ישראלית במערכון של 'לול'. אריק איינשטיין זיכרונו לברכה וייבדל לחיים ארוכים הרב אורי זוהר מראים לנו שם איך שתי דקות אחרי כל גל עלייה, הופכת התרגשות והשמחה של העולים לציניות מתלוננת. הציניות הזו מופנית בהתנשאות כלפי החדש יותר, זה שהגיע לפני דקה.

"בישיבת 'מקור חיים' שבה למד נפתלי מקבל כל שמיניסט תלמיד חמישית ללמוד אתו, אבל אם המספרים אינם שווים – אז מבקשים גם מכמה שביעיסטים להצטרף. בשנה שעברה נפתלי השביעיסט קיבל הצעה ללמוד עם חמשוש, והתלבט האם יהיה לו זמן לעשות זאת ברצינות. אני שמחה שהוא לקח את זה על עצמו, כי תלמיד שמינית אנחנו יודעים שהוא כבר לא יזכה להיות. בכל שנה כשמגיע מחזור חדש לישיבה, מתכנסת כל הישיבה למעמד ששמו 'כולם מקבלים'.

זה מעמד שבו השמיניסטים מקבלים את החמשושים בחיבוק, בשיר ובהקשבה. השם הזה 'כולם מקבלים' מיוסד על הפיוט מתוך התפילה: 'וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה, ונותנים באהבה רשות זה לזה, להקדיש ליוצרם בנחת רוח, בשפה ברורה ובנעימה'. מה המילים האלה אומרות? הן מתארות מצב שבו כולם מקבלים זה מזה, ונותנים באהבה רשות זה לזה, והכול בשפה נעימה. אנחנו בעצמנו מודים בכך שאנחנו זקוקים זה לזה, לשירה המיוחדת של כל אחד. כולם מקבלים זה את זה בלי ציניות, במאור פנים. וכל זה קשור גם למילה הזו, שהיא כל כך קלישאה וכל כך נפלאה, אחדות".