המשבר הכלכלי והאופק המדיני

כל בר דעת מבין שהמוטיבציה המניעה את ערביי ארץ ישראל להמשך אסטרטגיית הטרור היא התקווה ולא הייאוש. התקווה שהטרור יכניע בסופו של דבר את החברה הישראלית, כפי שהוא הצליח לעשות זאת בעבר, בהסכמי אוסלו שבאו בעקבות האינתיפדה הראשונה ובנסיגה מדרום לבנון.

מרדכי קרפל , ח' באדר ב תשס"ג

דעות מוטי קרפל
מוטי קרפל
צילום: עצמי
כל בר דעת מבין שהמוטיבציה המניעה את ערביי ארץ ישראל להמשך אסטרטגיית הטרור היא התקווה ולא הייאוש. התקווה שהטרור יכניע בסופו של דבר את החברה הישראלית, כפי שהוא הצליח לעשות זאת בעבר, בהסכמי אוסלו שבאו בעקבות האינתיפדה הראשונה ובנסיגה מדרום לבנון.

הטרור הערבי חייב את צה"ל לחזור ולכבוש את יהודה והשומרון ולאחרונה להתחיל לעשות זאת גם ברצועת עזה. לא הימין ולא השמאל היו מעוניינים בכיבוש מחודש זה; המציאות היא שכפתה זאת עלינו. הסתבר שהמציאות חזקה יותר מכל סברותיהם של ה"מדינאים" שלנו. היום צה"ל איננו יכול לצאת מהערים הערביות ביש"ע אפילו ליומיים. כל יציאה כזו מביאה מיידית להתגברות הטרור ומחייבת כניסה מחודשת לשטח.

אך בהשתלטות צבאית זו אין בכדי להביא לחיסול הטרור הערבי משום שהיא איננה מחסלת את המוטיבציה של טרור זה - את תקוותם של ארגוני הטרור להכנעה רוחנית-מוסרית של החברה הישראלית ומתוך כך גם להכנעה מדינית ופוליטית של מדינת ישראל.

מה שיכניע את הערבים בסופו של דבר לא יכול להיות אלא חיסול תקוותיהם המדיניות של ערביי ארץ ישראל אחת ולתמיד. כלומר, צעד מדיני של החלת ריבונותה ואדנותה של מדינת ישראל על כל שטחי יש"ע, קבל עם ועולם, ובאופן בלתי הפיך במוצהר. כל מי שמסתכל בלא דעות קדומות על המצב, מבין שזהו המוצא היחיד. כל ויתור מדיני נוסף לערביי ארץ ישראל, יגביר ולא יפחית את המוטיבציה להמשך הטרור ולהמשך הלחץ הערבי האסטרטגי להכנעתה של מדינת ישראל. דברים אלו הוכחו בעליל בעקבות תוצאותיהם האומללות של הסכמי אוסלו. האופק המדיני שהעלנו כאן הוא הכרח היסטורי, נרצה או נסרב, והנסיבות יכפו אותו עלינו, בדיוק כפי שהן כפו עלינו את חידוש כיבושן הצבאי של יהודה והשומרון.

מה אם כן מונע מרה"מ אריק שרון לקבל את ההכרעה המדינית ההיסטורית הכל כך מתבקשת, הכרעה שאליה מובילה הדינמיקה ההיסטורית באופן מובהק, ושמבחינה פוליטית – לו רק היה רוצה - היה מקבל לה גיבוי פוליטי מרוב חברי הכנסת והעם?

אריק שרון מייצג היום את קץ האמונה הציונית. את קץ החיוניות ועוצמת החיים של אותה אידיאולוגיה ורוח, שידעה ליזום, להוביל ולהגשים את תהליך "שיבת ציון" במאה השנים האחרונות. כשעמדה אידיאולוגיה זו בשיא כוחה, ידע דוד בן גוריון לקבל את ההכרעה ההיסטורית ולהכריז על הקמתה של מדינת ישראל. הכרעה זו התקבלה למרות הקשיים המדיניים, הצבאיים והאחרים, ולמרות כל החשבונות "הרציונאליים" - מתוך אמונתו של בן גוריון בעצמו, בעם, ובזכותו של העם היהודי למדינה בארץ ישראל.

אך סימלי הוא שדווקא אריק שרון – זה האיש שביטא יותר מכל את היוזמה, הנחישות, התושייה והיכולת לפרוץ כל מבוי סתום – דווקא הוא עומד היום משותק, ועימו ובהנהגתו הציונות כולה, נוכח המשבר.

והשיתוק איננו צבאי – זאת ראינו, וגם לא מדיני – למרות האילוצים. השיתוק הוא שיתוק רוחני-מוסרי-אמוני. בכדי לפרוץ את המבוי הסתום מול הערבים במאבק על הארץ, בכדי לקבל את ההכרעה המדינית המתבקשת על מנת לחסל את המוטיבציה הערבית לטרור, צריך להאמין. להאמין לא רק בזכותו ובחובתו של עם ישראל להחיל את אדנותו על כל ארץ ישראל. צריך להאמין בנצח ישראל – במאגרי החיוניות, העוצמה והרוח הפנימית של העם. להאמין שביכולתו של העם להמשיך ולעצב את ההיסטוריה הישראלית על פי מגמתה הפנימית והטבעית, ולא על פי האינטרסים של אמריקה ו"האיחוד האירופי".

שקיעת הרוח הציונית דנה לשיתוק גם את "אחרון המוהיקנים" שלה – אריק שרון. אריק שרון לא יוכל לצאת מן השיתוק, לא בגלל שהמצב המדיני מסובך כל כך, אלא דווקא בגלל שמצבו הרוחני מסובך כל כך.

ניסיונותיו לחפש את המוצא בווריאציה נוספת של הסכמי אוסלו – מדינה פלשתינאית – הם לא רק פתטיים, אלא גם מופרכים ואבודים מראש. אין ולא היה מעולם עם פלשתינאי. לערב רב הערבי המתגורר בתחומי ארץ ישראל, אין שום אינטרס או דבר מהותי משותף, מלבד שנאתם אותנו. מול חבורות הטרור הערבי אי אפשר להגיע לשום הסכם מדיני. הן יריבות זו לזו ועוינות זו לזו לא פחות מאשר אותנו. הן מונעות ע"י אינטרסים שונים ואף מנוגדים וסותרים: דתיים, פוליטיים, חמולתיים, מקומיים, פליליים ועוד. כל הסכם עם ארגון טרור אחד יטורפד על ידי האחרים. אין עם מי לסגור שום דבר.

גם בעניין זה יסתבר שהמציאות חזקה מ"מדינאינו". הרעיון של "עם פלשתינאי" שכביכול זקוק להגדרה עצמית ושכביכול קשור – כעם – לארץ ישראל, היה מופרך מיסודו. כשלון הסכמי אוסלו רק הוכיחו זאת שוב. גם אם יתאחדו אריק שרון, הנשיא בוש, "הקווארטט", ואפילו אמנון רבינוביץ ועיתון "ידיעות אחרונות" כולם יחד, לא יעלה בידם לכפות על המציאות דבר שהוא כל כך מופרך, זר ומנוגד לה – מדינה פלשתינאית. דבר זה לא יצא לעולם אל הפועל, לא משום שאנו נתנגד לו, אלא משום שאמיתת המציאות מתנגדת לו. עלינו להמשיך להיאבק מולו במישור הטקטי, אך במקביל "להירגע" ולהתחיל להסביר לעצמנו ולציבור מהו האופק המדיני היחיד האפשרי.

אבל כפי שלימדונו בצה"ל, "מה שלא נכנס דרך הראש, צריך להיכנס דרך הרגליים". ו"הרגליים" במקרה זה אינם, לצערנו, קורבנות אוסלו, כפי שהיה ראוי להיות. מסתבר שחושי ההנהגה קהים מידי, ("איפוק זה כוח"), ויכולת הספיגה של הציבור – בהנחייתה האדיבה של התקשורת הישראלית – היא כמעט אין סופית. "הרגליים" במקרה זה עתיד להיות כנראה המצב הכלכלי.

לא צריך להיות מומחה כלכלי בכדי להבין שהסיבה העיקרית למשבר הכלכלי היא "מלחמת אוסלו". כל עוד זו לא תוכרע – לא נצא מן המשבר הכלכלי. מכיוון שההנהגה הנוכחית, והכוונה כמובן לימין ולשמאל כאחד, ללא הבדל, איננה מסוגלת לקבל את האופק המדיני היחיד האפשרי דהיינו החלת ריבונות מדינת ישראל על כל שטחי יש"ע, היא גם איננה מסוגלת להיחלץ מן המשבר הכלכלי. זה האחרון עתיד להעמיק ולהחריף, והוא כנראה יגע לא רק לכיסו של הציבור אלא גם לליבו.

את הקשר בין "מלחמת אוסלו" לבין המשבר הכלכלי לא יהיה קשה מידי להסביר לציבור, וגם לא את המוצא היחיד האפשרי מן המשבר: את האופק המדיני אותו העלנו.

המשבר הוא בסופו של דבר משבר של מנהיגות; מנהיגות שאיננה מאמינה עוד, לא בעם, לא בעוצמתו הפנימית וגם לא בעצמה. המוצא עתיד להיות בעלייתה של מנהיגות אותנטית, מנהיגות המושרשת ביסודותיו ההיסטוריים של עם ישראל, בערכיו, בזהותו ובאמונתו; מנהיגות המאמינה בעם ובכוחותיו והמסוגלת להובילו להפיק מעצמו את עוצמותיו הפנימיות. משתקום לנו מנהיגות כזו, וזוהי שאלה של זמן בלבד, יסתבר לכולנו שכל הסיבוך הנוכחי לא היה סיבוך במציאות האובייקטיבית, אלא סיבוך סובייקטיבי שלנו עם עצמנו בלבד. המוצא המדיני המתבקש יהיה אז מובן מאליו, וההכרעה המתבקשת במאבק בינינו לבין הערבים על ארץ ישראל תוכל להפוך גם היא למציאות.