לקבור בן

בעז שפירא , ח' באב תשע"ד

בעז שפירא
בעז שפירא
צילום: עצמי

הייתי בין אלפי היהודים שצעדו מחרישים ובוכים אחרי גיבור ישראל בניה שראל השם יקום דמו.

ממעמקי הנשמה ובחרדת קודש מבקש אני לשתף בכאב הבלתי נתפש של השכול. בהיוודע דבר האסון התדהמה והיגון מכים בחוזקה. הנשימה נעתקת, הלב מחסיר הרבה פעימות, העיניים פקוחות אך רואות רק חושך והמוח ממאן לקלוט ולהפנים.

המצוקה גדולה, מאד מאד אישית והלב משנה צורה ונאנק תחת עומס הסבל הנורא. המחשבות, אחת קשה מרעותה, תופסות בכבדות את מקומן בכל נימי התודעה. אינני יודע אם ייאוש היא המילה הנכונה אך ודאי הוא שהמצוקה והכאב דוחפים חזק לכיוון זה. מה מונע את הגלישה הסופית אל מחשכי האובדנות שם לא סובלים יותר, אינני יודע. חלק אומרים שזו האמונה ואחרים יגדירו זאת כיצר החיים. המרב שאני יכול לחשוב עליו הוא שבגלל הילדים החיים, אחיו ואחיותיו, אין זו אלא ברירת מחדל להמשיך. ברירת מחדל שאיננה אפשרית מהרבה בחינות אך מתבררת כהכרחית.

השם ירחם על האב הצדיק המתייסר בייסורי תופת, על האם האוהבת כל כך הרואה את פרי בטנה אותו גדלה כחלק מנשמתה וגופה מוטל לפניה, על האחים והאחיות שלפתע חסרים בשר מבשרם , על הסב שהיגון עוטף את מלוא שנותיו ואת כל כולו, על הגיסים והגיסות, על העוללים כולם. גם עלינו המרגישים את הכאב באופן כל כך ישיר ופוצע.

קומנדקר צבאי אוסף אל ספסלו את האב. בנו יקירו ביחד איתו. הגוף במרחק נגיעה והנשמה גם אלא שמדובר בפרידה. פרידה בלתי אפשרית ולא צודקת, טרם זמנה ובניגוד לסדרי עולם. בדרך הטבע האב אמור להוביל את בנו לחופה ולימים בחלוף שנים רבות ולאחר שיבה טובה ואריכות ימים הבן הוא המלווה את אביו לקבורה. זהו סדר הדברים הנכון וכך מתנהל עולמנו. כאן הסדר הזה הופר והתהפכות היוצרות בלתי נתפשת גם מצד השכל אך בעיקר מצד הרגש.

קור הלילה נכנע בפני נחלי האדם המלווים את המסע האחרון של בניה שכל כולו קדושה. המוני עמך ישראל, צעירים וזקנים, עלמות ונערים, אינספור חיילים עם ובלי כיפות לראשיהם, אנשים המתהלכים בכבדות וכאלה העולים במעלות חברון בצעד בוטח. לאיש העלייה הזו אינה קלה ויעידו הפנים החתומות, הלחיים הסמוקות והעיניים הדומעות. המונים המלווים גיבור אל מקום משכבו האחרון , המנסים להעניק מכוחם למשפחה כולה, להתחלק בכאב ובסבל, לו רק ניתן היה להבטיח זאת.

בבית העלמין בחברון שם טמונים קדושי מאורעות תרפ"ט מפריע רק רחש הגנראטור לקבורה ולהספדים. הקהל עומד במקומו. חלק תומכים ונתמכים איש ברעהו אך הרוב ניצבים בכוחות עצמם, עומדים על משמר המעמד הקדוש. הדמעות הזולגות על הלחיים לא מפריעות לראות את הזולת שגם לחייו אינן יבשות. כל אחד עם עצמו אך איש אינו לבד. אני חושב שלו הנשמה של בניה משקיפה על המעמד מראה היחד הזה היה גורם לו הרבה קורת רוח.

החברים מהיחידה מספרים בבגרות מכבדת על החוויות המשותפות, על האומץ,על החברות,על הנתינה האינסופית ועל הבחור שהנהיג אותם כאח להם. האם משתפת על היותה אחד עם בנה, עד אשר זה נקרע ממנה ומהווייתה וגם על החלטתה לחיות בשמחה גם אם חלילה יקרה אשר קרה. האחים והאחיות עדיין אינם מעכלים ומשתפים את הקהל באובדן, בקול בוכים שרק אח שכול יכול להפיק מגרונו, על כורחו.

האב הצדיק שכולו טוב וחסד ומידות טובות עומד וזועק את כאבו. משתף אותנו במעט מן המועט על אודות בנו. הנגיעה בסיפורים הקצרים הבאים מאב שאין עד טוב ממנו להעיד, מלמדת אותנו הרבה על גודל האבדה. בשעת כאבו הגדול נושא הרב שלום תפילה אל בורא עולם להצלת הדר גולדין ומוסיף בקשה כללית לגרוע מלבבות האבן ולתת לנו לב בשר. לא חדלה להדהד ולא מרפה קריאת האב האהוב, האוהב, בני יקירי, בני יקירי.