אנו נמצאים בעיצומה של מערכה קשה, מול אויב אכזר, המנופף בחרב ומקדש את המוות ו – דת הדם. כבר כתבנו במדור זה כי ההשגחה העליונה הטילה עלינו להיות 'אור לגויים', וללמד את האנושות חפצת-החיים כיצד נלחמים בטירור השטני, הקאניבלי; "כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם" (יב,לא). מכיון שהמצב הבטחוני נזיל למדי, והמדיני עמום למדי, בעת כתיבת השורות, וממילא מצב הרוח הלאומי מתנדנד למדי, אינני יכול להעלות על הכתב תובנה ברורה לעת הזו. לפיכך אסתפק בהערות שולים למאורעות.

לקח 'ההתנתקות' - אין אימון

תשע שנים בדיוק חלפו מאז ה'התנתקות' האומללה של תשעה באב תשס"ה (2005). אין את נפשי לדון כאן במבט לאחור, ובהכאה על חטא היסטורי של אריק שרון המגלומן (אשר כנראה בניו ועסקיו הטו את לבו). אני בנוי יותר להעיף מבט לעתיד מאשר להשקיף על העבר, תוך הזדהות עם פתגם נאה שטבע הרמב"ם: "לעולם אל ישליך אדם דעתו אחריו, כי העינים הם לפנים לא לאחור" (אגרת לחכמי קהל עיר מארשילייא על ענייני אצטגנינות ומזל). ובכן, מהו לקח ה'התנתקות' דאז כלפי המערכה העזה בעזה שאנו נתונים בעיצומה? והנה תשובתי;

אכן, יש מקום לשער כי אילו ישובי חבל עזה וגוש קטיף היו נצבים במקומם מצבנו המדיני היה גרוע יותר, ואולי גם מצבנו הבטחוני, להבדיל ממצבנו הלאומי והציוני. מאידך, הלקח הוא פשוט וברור; בוז וסטירת לחי לכל מפריחי השקרים שהבטיחו 'שקט בטחוני בדרום למשך שנים רבות', 'גמישות צבאית להלחם בפעילות החבלנית ברצועה', 'הכרת תודה של האומות כלפי הצעד שעשינו ותיגמולו המדיני', וכיוצא בבלוני-שוא והבלי-כזב אלו. לקח ה'התנתקות' זועק: אל תאמינו! גם לא לממשלת ישראל, שריה ויועציה. אם עכשיו נהיה 'שקולים ורציונלים' כביכול, ונוותר על החנקת עזה מכל יכולת התחמשות והתחפרות בתמורה למתק שפתיים פוליטי - ההיסטוריה תחזור על עצמה. תוך זמן קצר נהיה עדים לא רק למנהרות אלא גם למאות מזל"טים מונחי חמאס ואיראן.

אני מקבל בהבנה ובהסכמה את הסגת כוחות צה"ל לאחור ממאורות הצפעונים, ואת דחיית ההתלהמות ההמונית "לכבוש את עזה". אין בכך שום תועלת, ובודאי לא מול מחיר הקזת הדם הצפויה ח"ו. אין שום משמעות מעשית לממש את השטויות המופרחות בחוצות ובשווקים: 'נעבור מבית לבית ונחסל את המחבלים', 'נאתר כל משגר מיקרוסקופי'. אני גם דוחה במנוד ראש את המנטרה הנבוב: "הרסנו אלפי תשתיות חמאס". מעבר להרס המנהרות זה נשמע באזניי התפארות חלולה להרגעה עצמית. מה זה בכלל 'תשתיות חמאס'?

מידתיות

לכן, אין מנוס אלא להכריז מלחמת 'עין תחת עין' בזירה האזרחית. כל רקטה, טיל ופצמ"ר המכוונים ליישובים אזרחיים שלנו ייענו מיידית בשני מטחי תותחים (או מטוסים) לסביבת השיגור למרות היותה מאוכלסת. הכפל נועד לקיים 'מנה אחת אפים' שזו מידתיות טבעית במסגרת "מידה כנגד מידה" ומידתיות משפטית כנגד משפטנים מאיימים. לכל כדור תהיה כתובת חוזרת, שהיא ציון השעה המדויקת של הרקטה או הטיל אשר אליהם משוגרת התגובה. האם מישהו יוכל לטעון שאין זה מידתי, להשיב שני פגזים תלולי מסלול על כל ספיגה שלנו?

אני כבר רואה גבות נזקפות נגדי על אי המוסריות בפגיעה ב'בלתי מעורבים', כביכול. תשובתי נעוצה בדברי שאול המלך ו... הקב"ה; "ויאמר שאול אל הקיני לכו סורו רדו מתוך עמלקי פן אוסיפך עמו ואתה עשיתה חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים" (שמ"א טו,ו). מדובר כאן בפגיעה סביבתית לא במשתפי פעולה ובתומכי אויב, אלא ב'עושי חסד' עם ישראל, ואעפי"כ: "רדו פן אוסיפך עמו". ומהקב"ה למדנו: "ושמתי אני את פני באיש ההוא (=המעביר בניו למולך) ובמשפחתו" (ויקרא כ,ה); "אם הוא חטא, משפחתו מה חטאת? לומר לך: אין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כולה מוכסין, ושיש בה לסטים שאין כולה לסטים, מפני שמחפין עליו" (שבועות לט,א).

מידתיות תלולת מסלול זו היא, כמובן, מעבר לביעור נקודתי הכרחי של קיני מחבלים וביעור כירורגי של פגיעה אישית במנהיגי החמאס המדיניים, הדתיים והאידאולוגיים ולא רק בשליחיהם החבלניים.