על העיוורון

הרב ש"י ויצמן , י"ד באב תשע"ד

ש"י ויצמן
ש"י ויצמן
צילום: עצמי

רומנו המפורסם של הסופר ז'וזה סאראמאגו יכול לסייע לנו במעט בימים אלו. עקרון העיוורון אשר נקבע בו אינו דמיוני כלל, הוא פשוט עובד.

על פי עקרון זה העיוורון אינו מחלתו של הפרט אלא הוא מדבק, ובמהירות. כך יוצא העיוורון משגענו של היחיד והוא עלול להפוך בין רגע לתופעה שאינה יודעת גבולות. אבל בל נשלה עצמנו, הוא לא נולד היום. ההיסטוריה שזורה כולה בעיוורונם של חברות שלמות, אף המתורבתות שבהן. עיוורון שהוביל להרג וחורבן והמיט אסון בל יכופר על האנושות כולה.

כך לאחר תיקונן של חוקי נירנברג בגרמניה 1935. חוקים אשר כל משמעותן לעולם הנאור היא קריאת עזרה ליהודי גרמניה. אולם השתיקה נמשכת. בראשית 1935 מכריז היטלר על הגדלת הצבא הגרמני ל-500 אלף חיילים ועל ביטול חד צדדי של כל ההגבלות הצבאיות שהוטלו על גרמניה- ואין פוצה פה. היטל פולש לחבל הריין בניגוד להסכמי ורסאי- ואין פוצה פה. והדוגמאות רבות למכביר. כי היטלר בנה על העיוורון האנושי את מרבית תכוניותיו הזדוניות.

גם במרס 1938, לאחר שסופחה אוסטריה לגרמניה- העיוורון נמשך, זאת למרות שבעקבות הסיפוח נוספו לרייך כ- 185 אלף יהודים אשר היו כפופים לחוקי נירנברג על כל המשתמע מכך. נשיא ארה"ב דאז פרנקלין דלנו רוזוולט כינס את ועידת אוויאן ביולי 1938 כאשר המטרה היא לנסות ולעזור ליהודים.

הוועדה לא הסיקה מסקנות מעשיות וגרמניה קיבלה רוח גבית למעשיה- לעולם לא באמת אכפת, הוא עסוק בשלו. העולם עיוור. זה נמשך גם עם אניית "סנט לואיס" אשר הפליגה מנמל המבורג בגרמניה אל קובה. שלטונות קובה הודיעו על ביטול אשרות הכניסה שניתנו ליהודים ולאחריה סירבה גם ארה"ב. לבסוף היא שבה על עקבה לאירופה ושם מצאו את מותם רוב נוסעיה.

אבל העיוורון איננו סיפור יהודי. מדובר בתופעה אנושית, מדבקת. היא מטובלת לרוב גם באימה, פחד ולא מעט דמיונות. כך, אתה יכול למצוא עצמך מול מציאות איומה, שדורשת טיפול מן היסוד, ולמרות זאת, אתה תגדע רק את העלה היבש המתנדנד, והשורש- ימשיך להכות באדמה אשר תחתיך ולשזור בה סדקים. הכלל אשר מיסד סאראמאגו ברוב גאונותו ממשיך לגלות לנו עד כמה אנו נגועים. ביקורת רבה הושמעה במהלך סוף השבוע על הודעת ראשי הצבא כי ניתן לחזור בדרום לימיי שגרה. "הודעה חסרת אחריות", כך קראו לה. מעניין, הרי ברוב הגופים התקשורתיים המלחמה כבר סוכמה במספרים מדויקים. הודעת הצבא היא בסך הכול הגשמה של משאלת לב סמויה- בו נסיים עם זה כבר, נחזור לשגרה.

זו משאלת לב הרסנית שהרי האויב האכזר שממול ממשיך לגלות בצורה שאיננה משתמעת לשתי פנים את כוונותיו. מסתבר שתמיד נעדיף לחשוב קצת אחרת ואם אפשר לחשוב שהכול כבר נגמר- זה מוצלח יותר מ"להגרר" לבוץ העזתי הדביק והתובעני. אלא, שאז גם היום. אויבנו מעריכים היטב את עיוורוננו והם משתמשים בו היטב.

כך לאחר "הפסקת האש" הראשונה אזרחי ישראל קמו בבוקר למנגינת "זהו שיר אחרי מלחמה" ברשתות הרדיו השונות, מטובלים יחד עם שירי "שלום" למיניהם. זו חסר אחריות אמתית, לספר לנו משהו שלא קיים. להכחיש את האימה שרוחשת מולנו. למכור בחוסר אחריות נבואות זעם ואימה שאין להם שחר לפיהם אם נפיל את החמאס נמצא עצמנו מול אויב אכזר יותר. יתרה מזו כך אומרים, הוא גם ככל הנראה כלל לא מעוניין בהסלמה, הוא הוכה קשות, הוא לא יעז להרים ראש וכן על זה הדרך. אלו שיקולים חסרי תוחלת והם ממשיכים את מגמת העיוורון המדבקת.

מעניין, שברומן המפורסם ישנה אישה אחת שלא נדבקת בעיוורון אולם היא מתחזה לעיוורת בכדיי להצטרף לחבורת העיוורים. כי כדי להישאר רואה בחברה מסונוורת, כל שנותר לך הוא להתעוור עם כולם. כמעט כמו בסיפור "החיטה המשוגעת" של ר' נחמן. חיטה, אשר כל מי שטעם ממנה השתגע. לבסוף, המלך ועוזרו החליטו לסמן את עצמם שגם בהיותם משוגעים עם כולם הם ידעו שבכל זאת, הם הנורמליים. בא נקווה לפתרון מוצלח יותר מצדנו.