המועקה הקשה עדיין רובצת

גילה פינקלשטיין , ט"ו באב תשע"ד

גילה פינקלשטיין
גילה פינקלשטיין
ערוץ 7

"ההתנתקות היא פשע נגד העם היהודי, ומי שאחראי לתוכנית הנוראית הזאת יצטרך יום אחד לתת את הדין. זהו יום שחור בתולדות העם היהודי. מדובר בתוכנית מרושעת שמתכנניה מנותקים מהעם".

נכון, הדברים האלו נכתבו על ידי כותבת שורות אלו ב-26.10.2006 מעל דוכן הכנסת כיומיים לפני תוכנית הגירוש האכזרית שהתבצעה על ידי יהודים בהחלטה חד-צדדית על ההתנתקות. התבטאויות אלו זכו לתגובות פופוליסטיות נזעמות של חברי בית הנבחרים. יו"ר מפלגת העבודה באותם ימים הגדיל וקרא להם כ"בושה לאינטיליגנציה", יו"ר סיעת שינוי, רשף חן, ציין באותה ישיבה כי "המחנה הדתי לאומי נכנס להיסטריה, אבל כל האיומים האלה לא ימנעו מהרוב במדינת ישראל לעשות את מה שדרוש על מנת ולהציל את מדינת ישראל."

הגדיל לעשות ח"כ רומן ברונפמן שהודיע כי בעקבות הדברים ידאג באופן אישי להגיש תלונה לוועדת האתיקה של הכנסת.

בדיוק ארבע שנים עברו מאותה סערה פוליטית שהתחוללה מעל דוכן בית הנבחרים של מדינת העם יהודי. כיום, כולנו עדים לעובדה המצערת והקשה כי אותה תוכנית עקירה רומסת ואכזרית היוותה כשלון עצום של של ממשלת ישראל באותם ימים ואף מצערת יותר היא העובדה כי נבואות הזעם וקריאות החמס של המגזר הדתי לאומי הגשימה את עצמה.

ההתנתקות היא מהלך של עקירה וחלילה לנו מלהשתמש במילה "פינוי" מאחר ומילה זו שגורה בפינו כאשר אנו באים לפנות אשפה, ובכל הנוגע לסוגיית ההתנתקות, הרי שמשפחות הנעקרים נחשבים ל"סלתה ושמנה" של מדינת ישראל. גוש קטיף היה אחד האזורים היצרניים ביותר בישראל ומרבית תוצרתו שווקה לחו"ל בהצלחה רבה. מתיישביו חוללו נפלאות באדמתם שנחשבה בעיני גורמים שמאליים ומתייפיפים כאדמת גזלה. אותם מתיישבים שימשו במשך עשרות שנים כמגן אנושי חי עבור יישובי עוטף עזה. כ- 5,000 קסאמים נפלו על מתיישבי גוש קטיף אך רוחם לא נשברה לעולם. ההיפך הוא הנכון, האמונה בצדקת הדרך ובזכות העם היהודי להגן ולעבוד את אדמת אבותיו לא נחלשה.

בדיון שהתקיים בוועדה לביקורת המדינה בכנסת ה-16 התברר לתדהמתי כי לא נעשתה כל עבודת מטה רצינית, החל מהיוזמה של תוכנית ההתנתקות וכלה בתכנון הדרך והאמצעים להוצאתה אל הפועל. התברר כי אף גורם ממלכתי לא קיים דיונים על ההשלכות מרחיקות הלכת של התוכנית, לא ברמה המדינית-בטחונית, ולא ברמה האנושית. לתוכנית ההתנתקות לא קדם תהליך ברור ומסודר של קבלת החלטות, כך שלא ניתן אפילו לסמן ולבקר שלבים ספציפיים בקידומה. אחד ההיבטים שנותרו פתוחים וללא מענה הולם, הוא ההיבט של השפעת העקירה על ילדי גוש קטיף ויישובי צפון השומרון. לא התקיימה כל התייעצות עם גורמי רווחה ופסיכולוגים על מנת לבחון ולהערך כראוי, לטיפול בילדי המגורשים.

למעשה, מדינת ישראל התעלמה לחלוטין מכל נושא זכויות הילד בהקשר של ההתנתקות. זאת, למרות שהמדינה הייתה חתומה מאז שנת 1990 על אמנה בינלאומית בדבר זכויות הילד , ואף אישררה את האמנה בשנה לאחר מכן. ילדות בנות 12 – 14 שהפגינו נגד ההתנתקות וחסמו כבישים, הוכנסו לתאי המעצר. רק במשטרים חשוכים דוגמת ברית המועצות הסובייטית, יכולות היו פעולות מחאה לשמש עילה לכליאת ילדים בבתי הכלא. מדוע לא נשמעה באותה העת קולן של אותן אגודות לשלום הילד שראשיהן מילאו פיהם מים? מדינת ישראל הפעילה באותה עת את חוקיה ללא רגש ובחוסר תבונה.

כדי שחברה אנושית תכבד את חוקיה, אסור שאלה ייתפסו על ידה כאמצעי לחץ או ענישה. שלטון דמוקרטי, מעצם כוחו, צריך להגביל את השימוש המופרז בכוח זה.

אינני שוכחת לרגע את חברי, החלוצים והגיבורים, שגורשו על לא עוול בכפם, מבתיהם ומקהילותיהם.

אינני יכולה לשכוח את אלה שנושלו ממקור פרנסתם ומאדמתם, את הילדים הרכים אשר נעקרו מחבריהם ומחלומותיהם, את האנשים שהופקרו תחילה לחסדי הפצמ"רים, את ההורים השכולים שהקריבו את היקר להם מכל למדינה שהפנתה להם עורף.

חרף השנים שחלפו מאז, המועקה הרובצת בתוכי מתעצמת. תמונות היישובים שהוחרבו מרצדות בראשי לא נותנות מרגוע. משפחות שלמות שנהרסו, ילדים שסובלים עד היום מתופעות פוסט טראומטיות קשות, אך שלא מנעו מהם לאייש גם כיום בעת שירותם הצבאי את מיטב יחידות העילית של צה"ל. אי אפשר שלא לחוש תדהמה לנוכח ההיעדר הבלתי נתפש של דאגה, ארגון, טיפול ואמצעים, שיספקו את צרכיהם של יותר מ- 9000 בני אדם שבמספר ימים הושלכו מבתיהם, מקהילותיהם ומעבודתם בהרגשה כי סומנו כ"אויבי העם" היהודי.

"פינוי יישובים" איננו אריזת חפצים ומעבר לבית חדש, אלא הוא אובדן של חיים שלמים, של זכרונות ושל חלומות. כל אותם משפחות כללו בתי אב יצרניים שבנו בית קבע, ובין ארבעת קירותיו רקמו חלומות וניהלו חיים שלמים שנחתכו להם באבחה.

אינני מפסיקה לחשוב מה באמת עמד מאחורי המעשה הנתעב של גירוש משפחות החלוצים מבתיהם.