העקירה ההזויה שרודפת עד היום

פרופ' אבי לוי , ט"ו באב תשע"ד

ד"ר אבי לוי
ד"ר אבי לוי
ערוץ 7

תשע שנים עברו מאז תכנית העקירה, והשבר שעברנו אינו ניתן לאיחוי כאשר המועקה רק הולכת ומתעצמת לנוכח המצב הביטחוני הקשה והרעוע שנובע מעצם העקירה ועד היום בבחינת נבואה שמגשימה את עצמה מדי יום.

בכתיבת שורות אלה המכללה בראשה אני עומד סיימה חודש ימים של השבתה בשל מטר הטילים הבלתי פוסק, כמו גם מטחי הטילים הבלתי פוסקים על היישוב ניצן שבו אני מתגורר עם בני משפחתי ושאר חבריי העקורים.

כמי שעומד בימי תמוז ואב עולים וצפים הזיכרונות מכל מה שהיה קיים בבית- החולות, האווירה, הקהילה, הנופים והשקט. התחליף שיצרנו במהלך השנים הינו בבחינת אקמול כנגד כאבים למחלה כרונית, שלא ניתנת לרפוי.

כבר עם ההודעה של ממשלת שרון כי עומדים לעקור אותנו עלתה השאלה: "מדוע, במה חטאנו?? הרי ההיפך הוא! הגענו ליישובים ממקום של תורה, ואמונה ואהבת ישראל בעוצמות בלתי נתפסות!! אז על מה ??!!הרי התיישבנו ופעלנו כל העת ממקום של חסד: מגמ"ח מוצצים, וכלה בגמ"ח טיפול ביולדות וחלוקת מרק מדי לילה לחיילי צה"ל, ולאחרי כן באו האמירות: ״היֹה לא היה!!״ למרות דרכנו מדי יום מקננת בנו השאלה כיצד מסתדר הדבר עם נחישות המעשה מצד ים החיילים העוקרים? למי להאמין?? כמה אנשים ובעיקר בני נוער נשברו כתוצאה מתכנית העקירה ואיבדו לא רק את אמונם, אלא את אמונתם!!

באותם ימי עקירה ולאחר לבטים משותפים, החלטנו כל המשפחה להישאר בבית עד הדקה האחרונה - בוכיים, מתחבקים, מפרקים את המזוזות, כותבים משפטי זיכרון, עולים על הרכב ומגיעים למחסום כיסופים בשעת חצות בדיוק, המועד האחרון לשהייה חוקית בגוש קטיף. כיום, שמונה שנים לאחר ההתנתקות, ברור מעבר לכל ספק שפעילות חיילי צה"ל והקצינים הייתה פעילות כפויה מחשבתית, בשל העובדה שאותם ילדים צעירים שנשלחו למשימת הגירוש עברו סדרת טיפולים פסיכולוגיים כדי לעמעמם את הרצון האישי, המחשבות והעמדות האישיות בקשר לפעולה ההזויה. מיד לאחר העקירה רוב בתי המלון היו תפוסים והיה צריך ליצור אלטרנטיבות בלתי נתפשות כדי לשכן את אלפי המגורשים ונראה שהממשלה פתאום הבינה שלאחר העקירה גם ישנם אלפי תושבים מחוסרי בית בהם נכללה גם משפחתי המורחבת הכוללת אותי ואת אשתי, את בניי, בנותיי, נכדיי ונכדותיי שלא נמצא להם סידור ראוי.

בלילה הראשון שהגענו רעבים, צמאים, שבורים ועצובים לפנות בוקר לכפר הנופש באשקלון, קיבלה אותנו עובדת סוציאלית והכריחה אותנו לשבת ולמלא שאלונים מייגעים שאורכם כאורך הגלות. לשתי בנותיי הנשואות וילדיהן לא היה מקום "בכפר הנופש", לכן הצטמצמנו משפחה של כמעט עשרים נפשות בשני חדרים. עזבנו כמשפחה מלוכדת ומצאנו את עצמנו כפליטים, כשכל הציוד והחפצים שלנו ארוזים בשתי מכולות שרכשנו על חשבון הפיצויים העתידיים. אגב, בדומה למאות משפחות גם אצלנו כמעט נהרס כמעט כליל כל הציוד במכולות ולא היה רלוונטי לשימוש ב"מעברת ניצן", ולכן נאלצנו לרכוש הכל מחדש, שוב על חשבון אותם פיצויים עתידיים.

בדיעבד אני יכול לקבוע חד משמעית שהמדינה לא הייתה ערוכה כלל לשלב שלאחר העקירה במציאת פתרונות שהייה, הזנה, תעסוקה, חינוך ומגורים. כמי שהיה חלק מצוות שנקרא כשבועיים בלבד לפני העקירה לתכנן את שיבוץ התושבים של קהילת נווה דקלים בבתי המלון, במחנות הצבאיים ובכפרי הנופש, התחוור לנו שהמדינה "לא שמה לב" לעובדה שעקירתם של מעל לתשעת אלפים מתיישבים מביתם, צפויה להתחולל ביום חורבן אחר בהיסטוריה היהודית- יום צום תשעה באב, ושאף אחד מאלפי הגורמים שנטלו חלק בפרויקט הגירוש לא לקח כלל את אותו יום מקודש בחשבון - דבר שהוביל ברגע האחרון את דחיית הגירוש ביום. כן, כך בדיוק כלאחר יד התקבלו החלטות מדיניות ומבצעיות הנוגעות לציבור המתיישבים בגוש קטיף.

תשע שנים בלבד עברו מיום העקירה ואני מתקשה להבין על מה ומדוע התקיים אותו חורבן, שהוביל לפגיעתם של יהודים באחיהם היהודים, ורק סמלי שהתקיים הדבר בסמיכות ליום חורבן בית המקדש שהתחולל בשל שנאת חינם. כנראה שמישהו במדינה חשב בשל סיבות פוליטיות צרות ש"אנחנו הכושים עשינו את שלנו"- היינו בשר תותחים במשך שלושה עשורים והגנו בגופנו על קיבוצים דוגמת ניר עוז, מפלסים וכפר עזה. תושבי קיבוצים אלה, שבעצמם התיישבו על קרקעות ערבים היו עומדים כל שישי בצהריים בצומת כיסופים ומפגינים נגדנו בעזות מצח. זמן קצר לאחר העקירה, ההתנכלויות וההפגזות הגיעו לסף ביתם של אותם יפי נפש.

לאחר שנעקרנו לקראווילות בניצן- אותם בתים עשויים מקרטון לא מבודד שהחזירו אותי אחורה למעברות בירושלים שבהם גדלתי כילד, אף אחד לא האמין כי תשע שנים לאחר מכן עדיין יהיו מתיישבים רבים שלא יוכלו לבנות בחזרה את ביתם. מדובר במשפחות רבות שנקלעו לקשיי פרנסה חמורים בגין אובדן מקום עבודה של אחד מבני הזוג או שניהם. אלו משפחות חד הוריות לרוב בגין משברים משפחתיים שקרו לאחר הגרוש. אלו משפחות צעירות ברוכות ילדים מהמעמד הבינוני, כן אותו מעמד בינוני שנמצא כבר תקופה ארוכה בקו האופנה הפוליטי.

אלו משפחות שבנוסף לעקירתן, נותרו עם משכנתא על הבית שנחרב בגוש קטיף ושכל פיצוייהן הלכו לכיסוי המשכנתא וחובות הבניה. אלו משפחות שקנו קרקע, אך אין ברשותן אגורה שחוקה להתחיל בהליכי בנייה, ואלו משפחות בעלות הכנסות נמוכות שאינן מאפשרות קבלת משכנתא סבירה מהבנק. למרות הקשיים ובניגוד לתכניות לפזר אותנו, דאגנו ברוך השם לפחות להישאר יחדיו ולשמור על המסגרות הקהילתית. עם זה, אם סגירת מנהלת תנופה לאחרונה הינה הכרזה על סיום הטיפול בעקורים, אז מישהו בממשלה עוצם את עיניו למציאות העגומה שבשטח.

יש לעשות עוד רבות בהליכי השיקום - מובטלים רבים, חוליים רבים ללא פרופורציה לכמות האוכלוסייה בקרב העקורים, משברים לימודיים וחינוכיים קשים אצל הנוער, סיוטים ותהליכי חילון קיצוניים-כמעט ואין משפחה שלא פגע בה תהליך החילון ועזיבת היהדות. לא נשכח ולא נסלח על אותה פגיעה אנושה וכה מיותרת בנו, בציבור המתיישבים.

בניגוד לרצון ולציפיות העוקרים ולמרות ניסיונות ורגעי שבר קשים מנשוא, לא נשברה רוחנו!! רוח זו היא שמפעפעת בליבנו ונותנת לנו תקווה לקום ולהכות שורשים ולפעום מחדש בניצן, בחיזוק היישוב הקיים ביד בנימין, בלכיש, באמציה, באריאל, בפלמחים וברמת הגולן.

דבר אחד חשוב לא לקחו העוקרים בחשבון- למרות הפסיכולוגים הרבים שליוו את המבצע: למרות השבר, נמשיך לעשות ככל שניתן על מנת להשתקם ולחיות את חיינו בשלמות האמונה וברצון להישאר מאוחדים. אותה לכידות קהילתית שמונעת מאמונה צרופה כי: "כל מה שעשה הקב"ה בסופו של דבר לטובה הוא עושה", רק שעיני הבשר שלנו המוגבלים למרחק הראיה ההיסטורית אינם מסוגלים תמיד לראות זאת.