על ציונות וציניות

עבורי גוש קטיף היה מעין מודל של איך מדינה יהודית צריכה להיות. מעין בועה של גן עדן קטן.

אבי רט , י"ט באב תשע"ד

אבי רט
אבי רט
צילום: ללא

ימים אלו של קיץ, מציפים אותי געגועים גדולים לגוש קטיף.

אהבתי את הגוש אהבה ללא תנאי וללא גבולות- את המרקם הגיאוגרפי שלו ואת המרקם האנושי שחי בתוכו.

עבורי גוש קטיף היה מעין מודל של איך מדינה יהודית צריכה להיות. מעין בועה של גן עדן קטן.

אהבתי את הדיונות, ויותר מכל את חוף הים. שם, למרגלות המלון שהרבינו לפקוד אותו, שכן חוף הים שלטעמי היה אחד היפים בעולם, חוף ששימח את באיו שחשו שם כגן עדן מקדם. המית הגלים ומרחבי האין סוף, השקט ורחש הרוח, כל אלו היו תפאורה מושלמת לחיבור שבין האדם לטבע.

אהבתי את החממות שהפריחו את השממה, וגידלו את מיטב התוצרת החקלאית. לא אשכח כיצד פעם אחת, הופעתי בגני טל ביחד עם דודו דותן ז"ל, ולאחר ההופעה עלה לבמה אחד מהתושבים עם שני ארגזים של פלפלים אדומים שלא ראיתי כמותם בחיי, שלפעמים נדמה לי שעד היום אני רואה אותם לנגד עיני וחש את טעמם המדהים על שפתיי.

אהבתי את מפעל החסלט בכפר דרום ואת כל העוסקים בגידול ירק ללא תולעים, מפעל שחלק מהכנסותיו שימשו לעידוד לימוד תורה ומצוות התלויות בארץ. אהבתי את מדרשת התורה והארץ שהייתה עבורי חלק מהגאולה ממש- חקלאות יהודית תורנית בארץ ישראל.

אהבתי את בתי הכנסת היפים בנווה דקלים, ואת המולת בית המדרש בעצמונה, את העץ הגדול במרכז כפר דרום, ואת החום האנושי שקרן מהאנשים בניסנית, בנצרים, בנצר חזני ובכל יישובי הגוש.

אהבתי את החיבור המדהים בין האנשים לנוף, בין התורה לעבודה, בין החסד והרגישות האנושית. כל אחד מצא את מקומו בגוש- כל הגוונים והזרמים, כל בעלי המקצוע, וכל מי שנפשו חפצה ליישב את חבל הארץ הזה.

אהבתי את ההופעות באגם בקיץ, אותם זכיתי להנחות פעמים רבות עם מיטב האומנים והזמרים. אני זוכר את המחזה המרהיב של אלפי האנשים היושבים על הדשא ושרים בכיף, את הדוכנים שמסביב, ואת האווירה החמה והנעימה, הכל כך יהודית וישראלית שהייתה במקום.

בכל ביקור שלי בגוש, יכולתי לחוש את מילות הפסוקים מתגשמים לנגד עיני ממש-"יָשֵׂם מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם וְאֶרֶץ צִיָּה לְמֹצָאֵי מָיִם, וַיּוֹשֶׁב שָׁם רְעֵבִים וַיְכוֹנְנוּ עִיר מוֹשָׁב,וַיִּזְרְעוּ שָׂדוֹת וַיִּטְּעוּ כְרָמִים וַיַּעֲשׂוּ פְּרִי תְבוּאָה..".

גוש קטיף היה עבורי חממה אנושית גדולה ודגם לאיך צריכים להתנהל חיים יהודיים. בגוש קטיף היה מרקם פסיפס ותלכיד אנושי מדהים. אוסף של סוגים שונים של צדיקים שביחד הרכיבו את השלם המחבר במובן הכי פשוט את התורה עם החיים, את עבודת ה' עם יגיע הכפיים, את אהבת האדם עם אהבת הארץ.

גוש קטיף היווה עבורי את הציונות במיטבה.

ציונות במיטבה שנכנעה לציניות במיטבה.

תשע שנים אחרי. כשהדי אזעקות צוק איתן מהדהדים באוזנינו, וכשפתחי המנהרות מתגלים לנגד עינינו, וכשמדינת טרור קמה על יסודות הריסות הגוש- אנחנו מבינים כמה ציניות הייתה אז בקרב מקבלי ההחלטות לפני 9 שנים.

אינני יודע מה ילד יום ומה יקרה בעתיד, אך מה שאני כן יודע, זה שבכל מקום בו אהיה- גוש קטיף יהיה איתי, חלק מתבנית נוף חיי.

אינני יודע מה תהיה דעתי על נושאים כאלה ואחרים שיעמדו על סדר היום של החברה הישראלית בעתיד, אך מה שאני כן יודע, זה שכל פעם שאגש לגבש את דעתי בנושא מסוים- יעמדו לנגד עיני המראות של החיילים לובשי השחור, של השירה שבקעה מבתי הכנסת, של התפילה האחרונה בכפר דרום, ושל הדחפורים הצהובים המכים בבתים והורסים עולם וחיים שלמים.

לא שזה יעזור הרבה, אבל אני מחכה לעוד משהו אחד. לא יהיה בזה נחמה או פיצוי, אבל יהיה בזה משהו סמלי.

אני מצפה לשמוע מכל מי שנשא באחריות לחורבן לפני 9 שנים – פוליטיקאים, אנשי ציבור, אנשי תקשורת ועדת הפרשנים, קציני צבא ומשטרה ושאר משתפי הפעולה עם החורבן- מילה אחת- סליחה.

סליחה שהרסנו. סליחה שלא הקשבנו. סליחה על העיוורון. סליחה על האטימות. סליחה שהפקרנו. סליחה על הציניות. סליחה על קוצר הראות.

9 שנים לעקירת גוש קטיף. הפצע פתוח ומדמם, ואל מול קולות ומראות צוק איתן- הוא צורב שבעתיים.

המאמר מפורסם בעלון בתי הכנסת , "שבתון".