נכס אסטרטגי

הציבור הישראלי פספס את המשמעות של סגירת נמל תעופה. המנהרות של החמאס הן נכס טקטי. נמל תעופה הוא נכס אסטרטגי.

ד"ר יועז הנדל , כ"א באב תשע"ד

יועז הנדל
יועז הנדל
צילום: מיטל כהן

רגע לפני הפסקת האש השלישית עזבתי את הארץ. תכננתי את הנסיעה הזאת במשך חצי שנה ואז פרצה המלחמה ואחרי זה מילואים, הפסקת אש ושוב מלחמה. לפני הטיסה התחרטתי לכמה שעות. חוסר ההחלטיות מאפיין לא רק את הדרג הפוליטי בישראל. המדינה כנראה מסתדרת בלעדי, אבל אני לא יודע להסתדר בלעדיה כשבבית עפים טילים.

בחודש האחרון פגשתי שני סטודנטים ישראלים שהגיעו מארה"ב ברגע שהחל גיוס המילואים. אחד מהם התכתב איתי בעבר, הוא חי שם אבל מרגיש פה. קורא מודאג בימי שגרה, מילואימניק בימי חירום. כשגייסו את היחידה שלו התקשר לקצינת הקישור כדי לברר מתי לעלות על טיסה. אמרו לו שהוא יכול להישאר בבית - לעודד מרחוק- אבל הוא התעקש. בסוף גייסו אותו. חודש שלם הוא בילה על מדים, בתוך האבק שיצרו הטנקים במקום שדות חקלאים. אני מניח שהשבוע חזר לנוף האוניברסיטאי: לסנאים שעל העצים, לפריחה, לתחרויות השייט, והספרים הישנים. כמוהו מרבית הישראלים נעים מנוף אחד לשני. מאווירת מלחמה עם החמאס לאווירה של אחרי המלחמה. סופרים הפסקות אש במקום כבשים.

ביום ראשון לפנות בוקר שדה התעופה היה מלא באנשים, בדרום עדיין נחתו רקטות ופצצות מרגמה, אבל שם באמצע הלילה התורים לעמדות הבידוק רק הלכו והתארכו. למרות אלפי הרקטות ששוגרו בחודש האחרון מרצועת עזה, השגרה פה גוברת על המלחמה. מכריעה אותה בלי הגדרות של הדרג המדיני. במבחן הכמותי ישראלים עפים מהר יותר ורחוק יותר מכל רקטה. הם טסים לכל מקום בעולם. הנורמליות מנצחת.

ההישג הגדול ביותר של החמאס במלחמה הזאת היה צמצום הטיסות בנמל התעופה לכמה שעות. הרקטות שנורו לכיוון נתב"ג יורטו אבל בתחום המדיני היה מחסור בכיפת ברזל. מנהל התעופה האמריקאי שלח מסר בשם הממשל. הטיסות בוטלו וחזרו תוך כמה שעות, המסר נשאר. ארגוני טרור לא יודעים להכריע מדינות חזקות אבל הם יודעים להתיש אותן. המערכה האמיתית מתנהלת סביב הלגיטימציה של ישראל להלחם.

*****

הציבור הישראלי התרכז בחודש האחרון במנהרות שבנה החמאס. הוא פספס את המשמעות של סגירת נמל תעופה. המנהרות של החמאס הן נכס טקטי. נמל תעופה הוא נכס אסטרטגי. כל צד והנכסים שלו. הישג נוסף לטווח הקצר מבחינת החמאס יהיה הסכם ההבנות שיחתם במוקדם או במאוחר. אופי הסגר על רצועת עזה ישתנה. הכללים יכתבו מחדש. כך היה לאחר משט המרמרה כך בכל פעם שנוצר לחץ בינלאומי. שינויים במדיניות הסגר הישראלית מעלים סימני שאלה על התבונה המדינית: אם הכללים חיוניים לביטחון איך ממשלת ישראל משנה אותם, אם הם לא מהותיים למה לא שינו אותם עד עכשיו.

החמאס יחגוג בכל מקרה גם אם מדובר באישור ליבוא ישיר של כוסברה קצוצה. אבו מאזן יצטרף לחגיגות בעל כורחו. אחרי החגיגות המדומות תמיד נשארת לפלסטינים הטרגדיה. במשך שבעה עשורים הם מצליחים להפסיד את הקופה בכל פעם מחדש. ב1948 הם הפסידו חצי מהארץ המובטחת למען הבטחות ראוותניות של מדינות ערב. ב1967 הפסידו לצד מדינות ערב, בשנת 2000 הפסידו פיתוח מדיני וכלכלי מואץ וכך גם עכשיו. כמו בכל מבצעי העבר ישראל של נתניהו נכשלה במבחן התגובה לירי ביום שאחרי. הפלסטינים במבחן הדור שאחרי. מופע הרקטות של החמאס הרג את רעיון העצמאות הפלסטיני. התמיכה הרחבה במבצע היא סימן להתפכחות. השמאל מבין את מגבלות הפלסטינים. הימין מבין שאי אפשר להתעלם מהפלסטינים.

קשה לראות ראש ממשלה ישראלי שמזלזל בתרחיש ההשתלטות של החמאס על שטחי הרשות הפלסטינית, בירי על נתב"ג, בעובדה שחמאס חי הוא חמאס יורה. את הפלונטר הזה אף ראש ממשלה לא יצליח להתיר ולא משנה מאיזה מפלגה הוא מגיע. מדינה פלסטינית עצמאית מתרחקת ככל שהחמאס יורה רחוק יותר.

במשך שנים לוקחים ראשי המתנחלים את המבקרים שלהם לאזור ההר כדי לתצפת על מישור החוף ונמל התעופה. האיומים שהשמיעו במשך שנים התממשו במבצע הזה - לא מרמאללה וקלקיליה - אלא מעזה. הנטייה להשמיע איומים היא הרגל מעצבן אבל לפעמים המציאות לא מאפשרת להיפטר מהרגלים כאלה.

מרחב התמרון המדיני של ישראל מצומצם, כך גם מרחב התמרון הפוליטי של נתניהו. לראשונה המדינה זה הוא, אלא שבניגוד ללואי ה14 שזכה בכוח לא מוגבל אצל נתניהו המשמעות היא מגבלות הכוח.

נתניהו הוא מנהיג נטול מפלגה. אלה שתמכו במתינות שלו במבצע צוק איתן, לא מצביעים לו ואלה שהצביעו לו מתנגדים לדרך שבה בחר במבצע הנוכחי. הליכוד והוא ביחד מטעמי נוחות. כמו זוג פנסיונרים שאיבד את הטעם לנישואים. שני הצדדים מביטים על הכרס, על הילדה הבעייתית שצועקת כפיים, שניהם חוששים ממה שמחכה להם אם יתגרשו . הרטוריקה של נתניהו ובעיקר ההחלטות שלו כבר לא מתאימות לימין בישראל – כך נראה מנהיג מפלגת מרכז. יום אחד הוא יתעורר, יסתכל במראה ויגלה שהוא כזה.

לפני חודש נשא נתניהו נאום שעסק במשא ומתן עם הפלסטינים. הוא דיבר שם על הפרדה כלכלית ומדינית, נגד הפרדה ביטחונית. על פי השיטה הזאת, אם יום אחד תהיה לפלסטינים מדינה מפורזת היא תראה כך: ללא בקעת הירדן דרכה אפשר להבריח אמצעי לחימה, ללא צבא ושדה תעופה. אם נוסיף לזה את העובדה שראשי ממשלה בישראל רוצים להימנע מפינוי התנחלויות נקבל מפה שחופפת כמעט את שטחי הרשות עם רצף טריטוריאלי. זה המקסימום שנתניהו יכול לתת – מבצע צוק איתן רק קיבע את אותו- רחוק מאוד מהמפות שמסתובבות בוושינגטון. רחוק מהבית הלבן.

מתוך "ידיעות אחרונות"