המבחן האמוני

"... לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ... (דברים ח, ב)".

הרב שבתי סבתו , כ"א באב תשע"ד

הרב שבתי סבתו
הרב שבתי סבתו
באדיבות לשכת הרב סבתו

כּוּר המבחן

הפסוק הבא מנמק את העינוי והרעבון שקדמו לירידת הַמָּן לישראל.

"... לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו אִם לֹא (דברים ח, ב-ג)".

הנימוק לכאורה הוא, שה' מעוניין להכיר טוב יותר את עומק האמונה של עם ישראל בה'. לברר האם גם במצבים קשים מאד תישאר האמונה בה' כפי שהיא או תיסדק?

הפסוק הזה מעלה שאלה נוקבת. האם ללא הניסיון, לא היה ה' יודע את אשר בלבבנו?

הנה דוד המלך הקדיש פרק שלם לתיאור מופלאות בריאת האדם. בין היתר, המזמור מבליט את העובדה שאין פינה ביקום כולו שבתוכה ניתן להסתתר מפני ה'.

"אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח? אִם אֶסַּק שָׁמַיִם, שָׁם אָתָּה, וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ.אֶשָּׂא כַנְפֵי שָׁחַר, אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם, גַּם שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי...(תהלים קלט, י) ".

ה' נמצא גם ברום שמים וגם בתחתיות שאול, גם בקצה המזרח וגם בסוף מערב (ים). גם בחושך לא ניתן למצוא מסתור מפניו:

"וָאֹמַר אַךְ חֹשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי גַּם חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָ וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר... (שם)".

מהר מאד התברר לי, כי לפני ה' אין חושך ואין עלטה. גם עומק מחשבת לבנו וגם התת מוּדַע שבתוכנו שאינו גלוי אפילו לנו, פְּרוּשׂים הם לפני ה' כספר הפתוח.

ובספר ירמיהו אנו קוראים:

"אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם ה'?... (ירמיה כג, כד)".

לאור כל זאת, לשם מה צריך ה' לנסות אדם בודד או עם שלם? הרי הוא מכיר את היכולת הפוטנציאלית עד תומה!

מכאן שמטרת הניסיון והמבחן, איננה בכדי להוסיף משהו לידיעת ה', אלא כדי שעם ישראל עצמו יהיה מודע למצבו הרוחני האֶמוני, ומתוך כך יידע מה לשפר והיכן לתקן.

על פי זה, פירוש הפסוק "לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ" הוא, 'למען דעת' כדי שייוודע הלוא נודע. להפוך את התת מודע למוּדַע, להוביל את הכוחות הפוטנציאלים מן הכוח אל הפועל.

ומה משיגים בהעמקת המוּדעוּת הזאת?

היַעַד הוא הכשרת הלבבות לקשר עמוק ואמיתי עם ה', שאינו תלוי בשום מצב רגעי או בטובת הנאה או אינטרס זה או אחר. להגיע לאמונה מתוך הכרת האמת. להתעלות לקשר עם בורא עולם מפני שהוא מקור נשמתנו והוא תקוותנו לחיי הנצח.

40 שנות נדודים במדבר, אינם מהווים רק עונש על כשלון המרגלים, אלא בית ספר שלם ללימוד אמונה. אין כאן עינוי לשמו, אלא כפי שכתוב במפורש.

"לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ".

הרי אסור לנו לשכוח, מי סיפק לישראל במדבר בגדים להחלפה? מי סיפק להם נעלים? התורה לא שוכחת את הפרטים האלה ודואגת ליידע אותנו. אותה שמלה ואותם נעליים ליוו אותם 40 שנה ולא בלו ולא התרפטו.

"שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה (דברים ח, ד)".

"לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם וְנַעַלְךָ לֹא בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ (דברים כט, ד)".

משה רבנו שהה 40 יום בהר סיני ללא אוכל וללא משקה, בדיוק כפי שהשמלה לא בלתה והרגל לא התנפחה מרוב הליכה.

מכאן שמתיחת החבל באופן שהרגשת הרעבון והצמא התגברו מאוד, הייתה מכוונת מאת ה'. כל זאת כדי להעביר אותם בכוּר המבחן האמוני.

המדרש הבא יציף את עובדת היות עם ישראל הפכפך באמונתו.

"א"ר אבהו אע"פ שכתוב כבר שהאמינו עד שהיו במצרים שנאמר: "ויאמן העם", חזרו ולא האמינו שנא': "אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך (תהילים קו)", כיון שבאו על הים וראו גבורתו של הקב"ה היאך עושה משפט ברשעים ...מיד "ויאמינו בה'", ובזכות האמנה שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה ... כדכתיב "ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו (שמות רבה כג, ב)".

כלומר ...האמינו...לא האמינו...ושוב האמינו וחוזר חלילה.

כאשר נשים לב לרצף האירועים במדבר מיום צאת ישראל ממצרים, נבחין כי אמונת ישראל בה' עולה ויורדת כתנודות גלי הים. בראשית התגלותו של משה לישראל, העם מאמין בה'. אחרי שפרעה הכביד את ידו ומנע מהם תבן, חזרו ולא האמינו. הונחתו עשר מכות על המצרים ושוב האמינו. עמדו מפוחדים לפני ים סוף ולא האמינו. עברו בתוך הים ביבשה, האמינו ושרו את שירת הים וחוזר חלילה.

בכל פעם שנראה לאדם שהוא מאמין, בא הניסיון ומוכיח שעדיין יש לפניו עבודה רבה. כך בעם ישראל. בכל ניסיון וניסיון, הלך רגש האמונה והעמיק יותר ויותר, הלך ונטהר יותר ויותר ממחשבות זרות ופסולות.

המילה ניסיון נגזרת מן המילה נֵס, שהוא תורן גבוה:

"וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס... (במדבר כא, ט)",

על פי זה מפרש המדרש את הפסוק הבא:

"נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנוֹסֵס מִפְּנֵי קֹשֶׁט סֶלָה (תהילים ס, ו)", נסיון אחר נסיון וגידולין אחר גידולין בשביל לנסותן בעולם, בשביל לגדלן בעולם כנס הזה של ספינה (בראשית רבה נה, א)".

התנאים הפיזיים הקשים, מזככים ומבררים את האמונה והופכים אותה טהורה יותר ויותר, ללא תלות בהטבות חומריות. כשם שאי אפשר לעלות מכיתה לכיתה ללא מבחן, כך גם ברוחניות, אי אפשר לעלות מדרגה לדרגה ללא מבחן שהוא הניסיון.

לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם

מצד שני, קיים איסור חמור לנסות את ה', כאמור בספר דברים:

"לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה (דברים ו, טז)".

לכאורה, אין כאן הגינות מוסרית. מדוע לה' מותר לנסות אותנו ולנו אסור לנסות את ה'?

התשובה פשוטה ותלויה במטרת הניסיון.

מטרתו של ה' בנסותו אותנו, הפוכה בתכלית מן המטרה שלנו בנסותנו אותו.

כשה' מנסה אותנו, זה על מנת להוכיח לנו שאנו יכולים. לעומת זאת כשאנחנו מנסים אותו, זה מפני שאיננו בטוחים שהוא יכול. כלומר, אנו מצפים שהוא יוכיח לנו את יכולתו, כדי שנאמין בו שהוא קיים ושהוא יכול.

הנה דוגמא מובהקת לניסיון האסור.

"... עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן (שמות יז, ז)".

העם, שהיה צמא למים, נקהל על משה ודרש בתוקף: מים! בתביעתם הם קבעו מבחן. אם ה' יוציא לנו מים, סימן שהוא קיים בקרבנו והוא המוביל אותנו. ואם לא יצאו מים, הרי שה' לא מנהיג אותנו ואיננו בקרבנו.

כלומר, חובת ההוכחה על קיומו היא עליו.

לעומת זאת כשה' מנסה אותנו, זה דווקא מפני שהוא מאמין בנו. ה' מאמין בכוחנו וביכולותינו ולכן הוא מעלה את רַף הקשיים שאנו עומדים בפניהם, כדי שנתאמץ ונוציא לפועל את הפוטנציאל הגדול שלנו.

את היסוד הזה מניח לנו מדרש רבה.

"ה' צַדִּיק יִבְחָן וְרָשָׁע וְאֹהֵב חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ (תהילים יא, ה)". אמר רבי יונתן, הפשתני הזה(מעבד פשתן) כשפשתנו לוקה (מתקלקל) אינו מקיש עליו ביותר מפני שהיא פוקעת. (היו נוהגים להכות את אניצי הפשתן כדי להפריד את הסיבים והיה חשש שיקרעו). וכשפשתנו יפה, הוא מקיש עליו ביותר שהיא משתבחת והולכת. כך הקב"ה אינו מנסה את הרשעים לפי שאינן יכולים לעמוד. ואת מי הוא מנסה? את הצדיקים שנא' "ה' צַדִּיק יִבְחָן" (מדרש רבה, בראשית נה, ב)".

עקדת יצחק

מכל הניסיונות הכתובים בתורה, בולט הניסיון שה' ניסה את אברהם אבינו. התורה מוסרת לנו בפסוק הראשון את מטרת הצו והשליחות.

"... וְהָאֱ-לֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם... (בראשית כב, א)".

כאשר אברהם אבינו עמד בהצלחה בניסיון, נשלח אליו מלאך מן השמים ברגע המכריע.

"... אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר... כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱ-לֹהִים אַתָּה... (שם, פסוק יב)".

מה פירוש הביטוי "עַתָּה יָדַעְתִּי"? האם קודם לכן לא ידע?

התשובה טמונה בהבנת המילה "יָדַעְתִּי".

בעברית של ימינו, אנו משתמשים בשלוש צורות. 1) לדעת – לקבל מידע וגם להיות מוּדע. 2) להודיע - להעביר מידע לאחרים. 3) ליידע - להביא אחרים למוּדעוּת.

בלשון התנכי"ת, לדעת וליַידֵעַ מאוחדים בצורה לשונית אחת.

"עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱ-לֹהִים אַתָּה..." פירושו: עתה יידעתי (לאברהם עצמו ולכל העולם כולו)...

כלומר הקב"ה אומר: עתה יִידַּעְתִי לכל העולם כי אתה ירא אלוקים. עתה במעשה הזה החדרתי למודעות בני אדם את מעלת אברהם ומדוע הוא זכה לְאֶמוּנִי. כך מפרש הרמב"ם במורה הנבוכים(ח"ג פכ"ד).

כלומר, באמצעות הניסיון התברר לַעוֹלָם מה שהיה ידוע לה'- בוחן לב וכליות, כל הזמן.

באופן זה יתפרש הפסוק הבא, המנמק מדוע ה' מגלה לאברהם את תוכניתו להשמדת סדום ועמורה.

"כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו... (בראשית יח, יט)".

ופירושו - כי יִידַּעְתִי אותו. יִידַּעְתִי את אברהם בכל מה שאני עושה, כדי שהוא יצוה את בניו וילמד אותם את דרך ה' ומשפטו. אני מראה לו שאין בסדום אפילו עשרה צדיקים, כדי שילמד את זרעו אחריו שה' הוא א-ל אמונה ואין עוול. צדיק וישר הוא.

כך יתפרש גם הפסוק הבא.

"וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים (דברים לד, י)".

ה' יִידֵּעַ את משה בחוקיו ודרכיו, בנבואה ברורה ובהירה, כפנים אל פנים.

כך יתפרש גם הפסוק הבא:

"וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי (שמות לג, יב)".

משה פונה אל ה' ואומר: אתה אמרת לי, יידעתי אותך בשמי המפורש באומרי אליך "זה שמי לעולם..."

מעמד הר סיני

כאן המקום לבאר סוג של ניסיון מוזר ובלתי מובן.

מיד לאחר מתן תורה, שהיה מעמד כביר ומלא עוצמה ורושם, הגיבו בני ישראל בפחד וברעדה.

הם רצו בבהלה אל משה וביקשו:

"... דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱ-לֹהִים פֶּן נָמוּת (שמות כ, טו)".

הם ביקשו ממנו להיות מתווך. תשובת משה נשמעת מרגיעה מאוד, אך גם תמוהה.

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ, כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָ-אֱלֹהִים... ".

לא ברור, איזה ניסיון יש כאן?

נוכל להמשיל זאת לרַף של קופץ לגובה. המאמן, מגביה לאט לאט את מד הגובה, כדי לעודד את הקופץ לגובה להתאמץ יותר ולהפיק את המירב משרירי גופו.

הנקודה הגבוהה ביותר שאליה הגיע, היא היכולת המירבית שלו וכאן צריך לסמן.

הנמשל הוא בני ישראל, העומדים לפני התגלות נבואית חד פעמית בהיסטוריה. הקב"ה מעלה אט אט את עוצמת הקול הנבואי, ההבזקים האור קוליים, להבות האש וסמיכות הערפל.

כל השואף לרמת נבואה גבוהה יותר, היה צריך לגלות אומץ אישי וגבורה ללא חת. משה מעודד את ישראל שלא יישברו ולא יפחדו כי רק כך יוכלו לזכות לשמוע כמה שיותר את קול האלוקים.

בנקודה מסוימת, העם נשבר. הם חשים כי הלחץ והמתח בו הם שרויים הוא בקצה כוחותיהם. הם ניגשים אל משה ואומרים: די איננו יכולים יותר.

משה מרגיע אותם. אתם אינכם הולכים למות. בסך הכל הקב"ה מנסה אתכם, כלומר נותן לכם את האפשרות לקבוע בעצמכם את רמת הנבואה של כל אחד ואחד מכם, על ידי הגברת הלחץ החיצוני, החזותי והשמיעתי.

תהליך הניסיון הוא חלק מהתנהלות החיים היומיומית שלנו. כל אחד מאתנו עובר בחייו ניסיונות אין ספור, הבאים כדי לעודד אותנו להפיק מעצמנו את המירב. לפעמים אנחנו לא מצליחים בניסיון הראשון, ובכל זאת אין זה עדיין כישלון. צריך להפיק לקחים, לתקן מה שניתן לתקן, לברר שאנחנו עושים את הדבר הצודק מבחינה מוסרית והנכון מבחינה שכלית הגיונית ולהמשיך מתוך אמונה בה' הנותן ליעף כוח.