נהי המיעוט במדינת המיעוט

יוסי אחימאיר , כ"ח באב תשע"ד

יוסי אחימאיר
יוסי אחימאיר
עניין אישי

את הפרחים והעציצים לגינתי אני קונה לרוב במשתלה ערבית ליד כפר קאסם. בדרך לביקור משפחתי בעמק חפר או בחזרה, אני עוצר בקלנסואה לטעום חומוס וטחינה מעולים. לעתים קרובות למדי אני פוקד את באקה-אל-ע'רבייה על רחובה הראשי הממוסחר והסואן.

כמוני – כהמוני ישראלים שאוהבים לפקוד מפעם לפעם את הכפר הערבי, אם לצורך ביקור וטעימת הווי המזרח ואם לצורכי קניות (לרוב מוזלות).

בבתי הקיבוץ שבו מתגוררים כמה מבני משפחתי, חולק לא מכבר ספרון שכותרתו: "לא צריך דרכון כדי לבקר – בבאקה". זהו ספר שיווקי של כל ענפי המסחר בעיר זאת.

כותב העורך מועתז אבו-מוך בין השאר בפנייתו לצרכנים היהודיים: "מדובר ברעיון, ביוזמה שמטרתה לשפר את המצב הכלכלי בערים ובכפרים של המגזר הערבי מצד אחד, ומצד שני לתת הזדמנות לשכנים של אותן ערים, במיוחד שכנינו מן המגזר היהודי, להכיר את כל מה שטוב באותן ערים"...

כעבור כמה חודשים קיבלנו מאותם ערביי ישראל, בכפריהם ועריהם המשגשגים, גם בבאקה, מכה בפרצוף: הפגנות אלימות בתמיכה בחמאס ובירי הטילים, תוך כדי הנפת דגלי אש"ף וכרזות הזדהות עם אויבי המדינה. מדינתם. האמנם מתהווה בישראל קרע בין רוב למיעוט?

אי אפשר היה שלא להתרגש מדבריהם של לפחות שלושה מבני המיגזר הערבי בתקשורת: לוסי האריש, זוהיר בהלול, מירה עווד. בכעס לא-מוסתר הם דיברו על עצמם ומצבם כמי שרצו מאוד להשתלב בחברה הישראלית, והנה הם מסווגים, כביכול, כאזרחים סוג ב'.

דבריהם כבשו את הלבבות, אי אפשר היה להיות אדישים כלפיהם, ולו רק משום שרובנו מכירים אותם, הם חלק מחיי התרבות והספורט של המדינה. ישראלים לכל דבר.

אבל הגיעה העת לשים את העובדות על השולחן: הערבים אזרחי ישראל, מהווים כ-20 אחוז מאוכלוסי המדינה. אצלנו הם מיעוט, אבל במרחב הם חלק מהרוב העצום של מאות מיליוני ערבים שמקיף את מדינת ישראל. מנגד, ישראל היא מיעוט יוצא-דופן באזור הסובב אותה. לכן, היא גם מאויימת לבלי סוף.

לוסי, מירה וזוהיר בוודאי יודעים ברוב הגינותם, כי לא ישראל מאיימת על הערבים, אלא מדינות ערב ואירגוני הטרור מאיימים על ישראל. ראינו זאת במיוחד במהלך מבצע "צוק איתן", שניכפה עלינו על-ידי טרור איסלאמיסטי רצחני.

כל זה אינו מצדיק אלמנטים ימניים קיצוניים בתוכנו לקום ולהתלהם על כלל הציבור הערבי-הישראלי, שברובו המכריע אכן רוצה להמשיך להיות חלק מישראל, להינות מהקידמה הישראלית ואף לתרום לה.

"שם ירווה לו משפע, מאושר, בן-ערב, בן נצרת ובני" – כתב זאב ז'בוטינסקי, שהטיף לשוויון זכויות מלא ומוחלט לבני המיעוטים במדינת היהודים. "זה היה לפנים ולפני שנים", כשורה הפותחת את "אנבל-לי", אבל אנחנו מצפים גם עתה, שהבולטים בבני המיגזר הערבי, מוסלמי כנוצרי, וביניהם לוסי האריש, זוהיר בהלול ומירה עווד, יכירו במצוקה המתמדת ששרויה בה באופן מתמיד ישראל, בגלל גלי האיומים שמתנפצים חזור והתנפץ אל חומותיה.

הרוב המכריע במדינה סולד מהקריאות "מוות לערבים". הרוב היהודי גם מבין, שהפגנות התמיכה באש"ף ובחמאס בתוככי ישראל, מונעות בידי הנהגה קיצונית שקמה לה לאוכלוסיה הערבית בדמותם של חנין זועבי, ג'מאל זחלקה ואחמד טיבי. פעולתם גובלת בבוגדנות.

אנו אוהבים אתכם, לוסי, זוהיר ומירה, אבל אנחנו בוחלים באלה המייצגים בכנסת את בני עמכם, ואנו מסתייגים מקיצונים ערבים כקיצונים יהודים, המנסים לחבל בדו-הקיום המבורך בתוככי ישראל. אנו מאמינים שקריאתו של ז'בוטינסקי בשירו מ-1929 - אכן תתגשם.