חצי הנחמה שבנצחון

ד"ר גדי אשל , ה' באלול תשע"ד

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

מלכתחילה, ברור שהיה רצוי שישראל תנחל נצחון מוחץ ושלם במלחמה הכל-כך-צודקת מול ה"פלסטינים" למיניהם ב'צוק איתן'. נצחון צבאי ברור. נצחון שישחרר אותנו מ"הסדרה" מדינית מפוקפקת. אך משהנצחון המוחץ הזה בושש לבוא, דווקא ההכרה שבקושי שבהשגתו, הופכת להיות נכס איסטרטגי וחצי נחמה.

הכרה, שבצוק העיתים צריך לטפח ולהעמיק. עובדה, צה"ל, לחם 50 יום+ מול צבא זעיר ודל ממנו בהרבה. לחם "בעצימות" גבוהה. לחם במקצועיות משופרת, בגבורה עילאית וכמעט ללא אילוצים מדיניים, אך לא הצליח להכחיד את האויב לחלוטין. ואי ההצלחה הזו, דווקא לאור העוצמה שהופעלה, מנחיל לקח מכונן לכלל ישראל. לקח, שאדמה שישראל מוסרת לידי אויב, בהכרח נהפכת לקן מרצחים נגדה, וכיבושה חזרה וטיהורה ממרצחים - לכשיידרש, קשה ומדמם.

מה עוד, שהאויב שמקבל את האדמה, לוחם מלחמת דת בישראל, ועצם המסירה של אדמת מולדת יהודית לידיו, משמנת את נחישותו להלחם בה ולפגע בה. מבחינת האויב האיסלמיסטי, ממש לא משנה באיזה תירוץ נמסר לו השטח ע"י ישראל, כאשר הוא מטוהר מיהודים: "התנתקות" חד-צדדית, "שתי מדינות", "הסכם ביניים", או כל הונאה אחרת: כך, הואיל וסכנת מסירת הקרקע ביהודה ושומרון ל"פלסטינים" עדיין לא חלפה, והואיל ועיקר הבעיה היא דווקא בנו – ישראל, והואיל ודעה נחרצת של הציבור בישראל בסוף כן קובעת, יוצא הפסדו של אי-הנצחון-המוחץ ב'צוק איתן', בשכרו. שכר ההכרה שכל שעל אדמה בארץ ישראל המערבית, קודש הוא גם לבטחון ישראל וגם לחיי ישראל בכלל, ואין לסחור בו.

לכאורה, ובמיוחד במזרח-תיכון החדאע"ש-י הנוכחי, לא היה צורך לשוב ולהפנים לקח זה. הכתומים, שהתריעו בגרון ניחר נגד הזיית "אוסלו" ונגד גירוש ה"התנתקות", ונמנעים עכשיו – באבירות מוגזמת - מלזעוק "אמרנו לכם", לא זקוקים לשיעור זה. שיעור זה נחרת - בדם - מכניסת ראשוני המחבלים מתוניס לארץ ישראל. הם כזכור הובאו ע"מ לתת לנו בטחון: "בלי בג"ץ ובלי 'בצלם'". לקח זה שב וסומרר ב'חומת מגן'. גם כלל הימין שמזהיר מאיוולת "שתי המדינות" לא זקוק לחיזוק מ'צוק איתן'. מהצד השני, הסמול הרדיקלי יודע גם הוא את ערך הקרקע, אך מטרותיו הפוכות, ולכן הוא דווקא ממרק את שנאתו לציונות המיישבת ושופך עוד ועוד הררי כסף להכפשת ישראל והמתנחלים.

כך, ציבור היעד שנותר להפנמת לקח הקרקע, הוא מה שנקרא בהכללה "המרכז". מרכז, שבמידה רבה כלול באותם 70% מאזרחי המדינה שחיים מחוץ לחוטף עזה, ושטורטרו לתפוס מחסה או ללחך את הכביש עד גמר נפילת הרסיסים מהיירוט של 'כיפת ברזל'. ציבור, שלמרות שפסח עד כה על שני הסעיפים בחיינו - ממדינה יהודית ועד לריבונות ישראל על כל ארץ ישראל המערבית, דורש עכשיו לגמור את העבודה מול החמאס ומרעיו. זו דרישה שעולה בבירור בכל משאלי דעת הקהל בישראל, עם.. ולמרות... כל ההטיה המובנית בהם. לכן, ציבור זה, שמאמין בכוחו וביכולתו של צה"ל, ושכל נכונותו לויתורים עד כה היתה מבוססת על ההנחה שאין לצה"ל בעיה לחזור ולהשתלט על קיני טרור, תוהה, איך הגענו לזה שארגון טרור קיקיוני, נטול כל עכבות מוסר, מקרקס את ישראל ימים רבים כל כך. תוהה, ובהכרח יחשוב האם לאמירה השמעון-פרסית ש"בעידן הננו-טכנולוגיה והטילים אין משמעות לטריטוריה".

גם ההתפרקות המואצת של מדינות האיזור שמסביבנו, וקריסת בלוף הלאום עליו קמו מדינות אלו – עיראק, סוריה, לוב וסודאן, בהמשך לחשיפת בלוף "העם הפלסטיני", אמורה להיות בלם נוסף בפני השיטיון של מסירת "שטחים". אך בהכירנו את הישראלי המועד ללכת שבי אחר אשליות שלום, רק אירוע שייצרב בזכרון המכונן הלאומי, יעמוד כצוק איתן כנגד השיבה למנטרה המדממת "שטחים תמורת שלום". ייצרב, לכמה עשרות שנים, כי לכל צריבה בתודעה יש תאריך תפוגה. ייצרב, כמו שמחדל השאננות נצרב במלחמת יום כיפור, ובמידה רבה, כמו שמחדל הבריחה מנצחון, נצרב במלחמת לבנון השנייה. ייצרב, למרות שלא נחקק כטראומה, כי סימן השאלה הגדול והמתמשך על המלחמה, לא ייתן מנוח עוד זמן רב, ויעסיק את כולנו.

זה הצורך, ויש תנאי פתיחה לצריבה של לקח נדרש זה, אך ברור שאין עדיין הוכחה שזה מה שמלחמת 'צוק איתן' אכן צרבה, אך אם נכה בברזל החם, סיכוי טוב שנחשל את הצריבה בתבנית הרצויה.

זה שלא נצחנו נצחון שלם ב'צוק איתן' – נצחון כזה שבלעדיו טרור ג'יהאדיסטי לא מודבר, זה לא צריך הוכחה. גם הסיכומים של ראשי המערכה והמדינה לא טוענים זאת. להיפך, הם מדגישים שסכנת ה"טפטוף" (הקטלני!) עדיין מרחפת, ומבחינת ארגון הטרור – זו הרי כל תכלית היותו. נצחון במלחמה הוא תמיד נצחון מול אויב מסוים. אין דומה נצחון על שריון מצרי בששת הימים, לנצחון מול טרור "פלסטיני" ב"אינתיפאדה" השניה, ובודאי לא לנצחון מול אויב איסלמיסטי שמקדש את המוות, ושמבחינתו ככל שרבים הרוגיו וגדול חורבנו, כך מתעצם הישגו. מבול הפרשנויות בשידור החי-ללא-הפסקה, כל ימי המלחמה/מבצע, לא רק שלא פיזר את הערפל סביב השאלה מה נדרש לנצחון שלם ומוחלט על ארגון טרור ג'יהאדיסטי, אלא אף עיבה אותו: זאת כאשר אין עוררין על כך שעצם הנצחון - הוא מטרה לעצמה, והוא לכשלעצמו יוצר מציאות חדשה. האם נצחון יושג בהכחדה של שדרת הפיקוד של החמאס ומרעיו במחילות בי"ח שיפא? או שהוא מושג בהשמדה של כל אמצעי הירי והמנהרות שלו? או שהוא יושג בכיבוש כל השטח ובשימור שליטה בו לזמן ניכר. או, מכיוון שזו מלחמת דת, אולי נצחון מושג דרך שבירה אידיאולוגית של ארגון הג'יהאד, וזה יכול להיעשות בבנייה מחדש של גוש קטיף (למרות שאופציה אחרונה זו, לא ממש נכללה במנעד הפרשנויות בתקשורת הישראלית).

מה שברור הוא, שבכל התרחישים, אדמה שישראל מוסרת ל"פלסטינים", גם מוכיחה להם את צדקת דרכם - דרך מלחמת השמד בישראל, ובכך מתדלקת את הג'יהאד, וגם מגויסת מיד למלחמה בה. הבינוי, המינהור והביצור שעשה הצבא הג'יהאדי בשטחים שמסרה ישראל, הם אלו שהפכו כניסה של שני ק"מ לתוך רצועת עזה, למבצע כל כך מורכב ומדמם. הם אלו שהעלו מחשבה שניה על העמקת הכניסה. הם אלו שאיפשרו את המשך ירי הרקטות והמרגמות, ולכן העלו את הצורך בנצחון ברור וסופי.

נצחון, שלא יזדקק ל"הסדרה". הקושי בכיבוש, גם הבהיר את עומק האיוולת עליה נישא "תהליך אוסלו". כי מה אמרו עושי אוסלו, כאשר השקיטו את מיליוני תמימי ישראל? היתה להם תשובת מחץ: "ננסה (וניסויים ביהודים הם הרי לא דבר פסול..), והיה ולא הצלחנו?- אין בעייה: נכנס וניקח בחזרה את השטח". כאילו מדובר בהשבת ארגז תפוחים שנשכח. וברור שכל מה שהומחש בעזה במלחמה זו - מהמנהרות לגני הילדים, דרך הרקטות והפצמ"רים ועד לסגירת נתב"ג עקב טעות ביירוט באיזור יהוד, הוא רק דוגמית זניחה, אם חו"ח, יהפכו יהודה ושומרון ל"מדינה פלסטינית".

בן גוריון נהג להפטיר, בהמשך ל"או"ם-שמום", "לא חשוב מה יגידו הגויים; חשוב מה יעשו היהודים". זה היה בימים שדרך הציונות והאמונה בארץ ישראל היו מובנות מאליהן. כיום, ובמיוחד לאחר 30 שנות דה-לגיטימציה לציונות ולישראל מצד הסמול המשנא, ובלבול ערכים אותו מקדמת התקשורת הישראלית, חשוב להשיב את ההכרה בערך האדמה ואת האמונה בכך שבטחון ישראל וארץ ישראל הם שני צדדים של אותו מטבע: ודעת ואמונה הרי קודמים למעשה. מבחינה זו, נעשה לנו באי-הנצחון-המוחץ ב'צוק איתן', חסד גדול. קיבלנו קריאת השכמה לזרוק סופית את ה"שטחים תמורת שלום" ולהציל בכך את ישראל. הצלה, שממשיכה את הגילוי שהרצח המתועב של שלושת הנערים – איל, נפתלי וגיל-עד פתח לנו. פתח את מלחמת 'צוק איתן', ובכך וסחף אותנו להסיר את האיום הקיומי של מנהרות הרצח. איום שהיה ידוע משהו, אך לא צרוב. אך כאמור, ניטרול מנהרות הרצח, הוא רק השלב הראשון בחצי הנחמה, ויש להפנים את החצי השני: סוף לאיוולת "שטחים תמורת שלום".