קללת המסכנות

מאיר גרוס , ו' באלול תשע"ד

מאיר גרוס
מאיר גרוס
צילום: עצמי

השפה העזתית היא בעלת הגיון שונה מהמקובל. היא ייחודית ומאפשרת תובנות לגבי אורח החשיבה שלהם. תפיסה עצמית של מסכנות, שהם הפכו להצדקה לאופי של חייהם.

מאידך גיסא, קראנו בתורה, לא מכבר בעת "צוק איתן," את הפסוק "ארץ... לא במסכנות תאכל בה לחם" האמור לגבי עם ישראל. ועוד מוסיף הכתוב "לא תחסר כל בה". להבנתי הקשר הוא פשוט. המסכנות לא תאכיל אותך. אם אינך מנפנף בדגל המסכנות ואינך מצפה לרחמיהם של אחרים, כל שנותר לך הוא לדאוג לעצמך.

בבחינת "אם אין אני לי- מי לי". ואז ישראל בונה את מוביל המים הארצי, ופותרת את הפער שבין אדמה טובה לחקלאות בדרום, ובין המחסור במים שם. ובהמשך מתפילה מים, כדי לצמצם את הבעיות בשנה שחונה. שהרי אנחנו ארץ אשר "למטר השמים תשתה מים". וממציאה את הטפטפות. כשיש אמברגו נשק אנחנו מפתחים את הטנק הטוב בעולם, את הרובה המצוין, מכשירי קשר מעולים, מזל"טים וכיפת ברזל. וכשצריך כסף בארץ קטנה, חסרת משאבי טבע, אנו מדהימים עם היי טק, מגיעים לחלל ומציבים סולם שראשו בשמים.

העזתים מצאו פתרונות אחרות וזועקים את מסכנותם ברחבי העולם. הם מקבלים חשמל מישראל, ולא משלמים, ובמקביל מנסים לפוצץ את תחנות הכוח שלנו. אגב, שמספקות להם חשמל. הם מקבלים מים, כפול מההסכם הראשוני ובחינם, ומנסים לפגוע בתשתיות בישראל. הם נושאי תווית פליטות כבר 67 שנים, וחיים על חשבון האו"ם ומדינות העולם. כשגם ישראל תורמת למענם. הן כסף והן מזון ישיר. וכמובן, גם בעת מלחמתם נגדנו. חולים ופצועים שחייהם ניצלים בישראל, חוזרים אליה. לא כדי להודות למיטיביהם אלא כדי לפוצץ אותם.

מעניין לראות שערביי העולם – עשירים מופלגים- אינם בשורה הראשונה של התורמים, אם בכלל. התורמות הן מדינות נוצריות במהותן, בה בעת שהנוצרים נרצחים ומגורשים במדינות ערב. לאחרונה ראינו עוד שיא של אבסורד חצוף. דובר של החמאס הסביר שהם יורים על אוכלוסייה אזרחית ולא על מטרות צבא, כי אינם מצליחים לפתח טילים בעלי דיוק. ולכן הם מצפים שהעולם יסייע להם בפיתוחם של טילים כאלה. אגב, העולם לא מחה, התפלא או התנגד לדרישה.

בעצם, גם בשפע הנפט והגז שבמדינותיהם, אין ברכה, ולא רק בצד המעשי של הקדשת המשאבים הללו לרצח ומלחמות- עיראק, סוריה, לוב, איראן ועוד- אלא בהשלכות מתנות החינם. גם באלה אין ממש ברכה. אם הזהב- השחור-זורם אז אין צורך להתאמץ. ומתברר שכל התל"ג של מדינות ערב, ללא הנפט, נמוך מהתל"ג של ישראל. משמע, מאות מיליוני ערבים מייצרים פחות ממדינה בעלת שבעה מיליונים בלבד. ממש קשה לתפוס תמונה כזאת. אף שהעיקרון ברור. אם אין משאבי טבע, מפעילים את המשאב האנושי. יוזמים, מפתחים, יוצרים ובונים. מעין סוג של אין ברירה.

סליחה, דבר אחד הם מייצרים ואף מייצאים. דם ודמעות בלי יזע. חמאס, ג'יהאד ואל קאידה. דאעש וחיזבאללה ועוד רוצחים שונים ומשונים. פה ושם גם מגייסים שכירי חרב ואירופים ואמריקאים מבולבלים. בין קללת המסכנות לבין חוסר הברכה של השפע, גדלות חברות נהנתניות ועצלניות. וגם מאד שחצניות ואגואיסטיות. אח לא תומך באחיו, וכל מי שקרוב לכסף, גונב וממלא בו כספות שאין סיכוי שיוכל להשתמש בכולו בכל חייו. ארמונות מצופי זהב – כלשונו- לצד אוהלי קדר קודרים.

זוהי עזה. עזה שהובסה.

ועתה, במקום שפושעי המלחמה שם יישאו בעוון, הם מנפנפים בדגל המסכנות. והם יקבלו גם שיקום בינלאומי במיליארדי דולרים. הם גם הופכים את היוצרות, כמו כל אשם, ומפנים את זרקורי האשמה אל הצד המותקף. ולא קשה להניח שהם לא ישלמו פיצויי מלחמה. גם לא אחרים יכסו את הנזקים שנגרמו לנו, ישירים ועקיפים. כרגיל, רק אנחנו נדאג לעצמנו.

אבל זו המציאות. אנו, ב"ה איננו אלא יהודים. את הטלאי שהדביקו לנו, הפכנו לדגל של גאווה. .