השטח כן קובע

יגאל דילמוני , ט' באלול תשע"ד

דעות יגאל דילמוני
יגאל דילמוני
צילום: יח"צ

בתוך ים הכאוס, מבצע שכבר הפך להתשה והספיק להסתיים בעוד הפסקת אש, דבר אחד ברור: הפתרון היחיד לבעיית הטרור הוא שליטה בשטח.

שנים הלעיטו אותנו בקצינים בכירים במיל' ובמומחים בליסטים בינלאומיים שהסבירו איך היום, בעידן החלל, בעידן הטוויטר והמיקרוגל, אין שום משמעות לשליטה בשטח. סוריה, לבנון, עיראק ואפילו איראן, יכולות בקלות לירות עלינו טילים ואף אחד הרי לא חושב לשלוט בשטחה של איראן כדי למנוע ירי טילים, הדגישו. כל אותם מומחים מלומדים דיברו על חוסר החשיבות בנוכחות הצבאית הישראלית ביהודה ושומרון ובבקעת הירדן, שטח ענק של כ-5,500 קמ"ר. הרי ממילא טיל לא מתחשב במרחק ונוחת במחוזותינו תוך שתי דקות.

והנה, למרות עידן הפייסבוק והוואטסאפ, מתברר שרצועת קרקע קטנה, הרחק בדרום מדינת ישראל, כזו שגודלה 360 קמ"ר בלבד, 6% מהשטח של יהודה ושומרון, מצליחה לשגע מדינה שלמה. מלבד ההבדל בגודל בין יהודה ושומרון לבין רצועת עזה, שני סוגי השטח הללו דומים למדי: בשניהם יש מעל מיליון וחצי ערבים, בשניהם הם מנהלים את חייהם בעצמם, שניהם תחומים בגדר, ועל שניהם חתמו בהסכמי אוסלו שיעברו לשליטה של הרשות הפלסטינית. אז מה בכל זאת ההבדל? ברצועת עזה אין התיישבות ישראלית וממילא אין נוכחות צבאית. ביהודה ושומרון יש. עוד לפני קום המדינה למדנו ממפא"י "היכן שתעבור המחרשה יעבור הגבול". רק התיישבות מביאה ביטחון, לא להיפך.

ובאמת, ביהודה ושומרון למרות ההפחדה על אינתיפאדה שלישית, בסך הכל נשמר השקט. אין איום רקטות וקאסמים, אין מחרטות ומעבדות נפץ שצה"ל לא מגיע אליהן בזמן קצר וכדי לשמוע אזעקות ולחוות קצת את חווית המלחמה כמו רוב אזרחי ישראל, הילדים שלי "נאלצו" לעזוב את ביתנו בשומרון ולנסוע לסבתא במרכז הארץ כדי לרוץ ביחד לממ"ד. סיפור אמיתי. את הביטחון והשקט מעניק צה"ל, מה שנותן את הלגיטימציה והכח לצה"ל לפעול זאת ההתיישבות . 'תנו לצה"ל לנצח' זו דרישה נכונה שבאה מההתיישבות אל הממשלה.

משמעותה, אנחנו חזקים ואיתנים, עכשיו תורכם. זה מסר חשוב גם לחברינו, תושבי עוטף עזה ובעיקר לישובים סמוכי הגדר. מה שעובר עליהם מזכיר לנו את ימי אינתיפאדת אוסלו בשנים 2000-2003 עם החדירות לישובים והפיגועים בצירים. יצאנו לעבודה בבוקר בלי לדעת מי יחזור.

התחושה שקיימת כיום ביישובי עוטף עזה היא זו ששררה אצלנו ביהודה ושומרון לפני עשר שנים. הטרור הגובר הביא לשערי היישובים, לכבישי הגישה, ולכל פינה ביהודה ושומרון מחבלים עוינים, חלקם עם רימונים, חלקם עם סכינים, חלקם עם רובים. הפחד שלט. רבים מהילדים פחדו לישון, כל תזוזה בגדר הקפיצה את כיתת הכוננות, צפצפה בביפרים, והכניסה רבים לפחד קיומי. תושבים התקינו סורגים בחלונות, החליפו לדלת פלדלת, ולא מעט גם העדיפו לקיים ביקור ארוך אצל ההורים.

אבל אין ספק שעוצמתה של הקהילה יחד עם החיבוק החם מאזרחי ישראל, הביאו לעמידה אזרחית איתנה ונחושה מול הטרור. העוצמה הזו אפשרה לצה"ל לצאת למלחמת חורמה בטרור ולהחזיר את הביטחון והשקט ליישובים ובזכות זאת גם לכלל אזרחי ישראל. לולא הנוכחות הישראלית ביהודה ושומרון חצי ממדינת ישראל היתה הופכת לעוטף פלסטין. את ניסיונות החדירה לנחל עוז היינו חוטפים בכפר סבא והפצמ"רים של יד מרדכי היו נופלים חלילה על ראש העין.

מבצע צוק איתן הוא עוד הוכחה חד משמעית: אפילו שאנחנו כבר עמוק בתוך עידן החלל, האחיזה האמתית בשטח באה מחיזוק ההתיישבות. בבניה, בטיפוח הקהילות, בחקלאות, בתשתיות ובדיוק כמו פעם עם המחרשה והתלם. שמירה על ההתיישבות בכל רחבי הארץ, מדרום ועד צפון, תעניק חיים נורמאלים ושקטים גם בתל אביב, באר שבע וחיפה. עכשיו זה כבר ברור, השטח כן קובע.