הוויכוח על אלול

הרב ישי אביעזר , י"ב באלול תשע"ד

הרב ישי אביעזר
הרב ישי אביעזר
צילום: עצמי

'סתיו יהודי בארץ אבותיי שולח בי רמזי אלול', כתב אברהם חלפי. להרגשתו 'משתגעות בו הציפורים הקטנטנות שורקות העצב של יום הכיפורים'. גם ' פנים יהודיות מן הגולה באפרפר נוגה ירחפו לפני כסא אדון כל ', משנות את מצב רוחו.

אך להרגשתי, דווקא קריאות של התחדשות ויצירה, הנמהלות בקולות של סתיו, משמיעות הציפורים הקטנטנות. החצבים בלובן תפרחתם פורחים כנרות של חופת חתן וכלה, בצידי הדרכים, ובשולי האבק הנמוג של השנה החולפת.

אלול דווקא רומז בי את החתונה הגדולה של השנה, בשירת 'אני לדודי ודודי לי'. הכנות של אחדות וציפייה, כמיהה וכוסף, ממלאים את השטחים הפתוחים והאורבניים, ומנקים את השנה המסתיימת, מהאופק הציבורי והפרטי.

כל עצבות גלותית לא עולה על ליבי, לא פנים ולא מנהגים נוגים. תקיעות השופר דווקא רומזות בי את האזעקות, ואת הריצה למרחב המוגן. הכל מתערבל ומתערבב לקולות השופר, הדורכים אותי ומאלצים אותי להיות ערני וקשוב.

ההבדל בין התחושות, לדעתי, הוא כהבדל בין הגלות לארץ ישראל. חלפי נולד בלודז' שבפולין. ילדותו עברה עליו בעצבות של הגולה היהודית. אלול והימים הנוראים, חרטו בו את הפנים האידישאיות של הגלות, שהתפללה 'ותחזינה עינינו בשובך לציון'. אך אני נולדתי למזלי הטוב בארץ אבותיי ונביאיי, ורמזיו של אלול שולחים בי שמחה, תקווה, דריכות ואמונה.

קשה להשתחרר מהעצב הגלותי, ומהאפרוריות הנוגה הפרושה על פניה של יהדות הגולה. חלפי תפס את מה שנראה מבחוץ בצדק כעצב, אפרוריות, ועומק של מבט נוגה בעיניים. אך היהדות של ארץ ישראל, הספיקה בינתיים לקבור את הגלותיות הנוגה באדמות הנכר, ובאפר הכבשנים. פולין של אברהם חלפי הפכה להיות בית קברות, לציפורי העצבות ולפרפרים הנוגים.

מתוך בית הקברות העולמי במערב ובמזרח גם יחד, נולד טיפוס יהודי חדש. אלול לא משרה עליו עצב והרהורים נוגים, להפך, אלול פותח לו תקווה חדשה של רעננות והתחדשות, של רצון וכמיהה. 'אני לדודי' מסיר את כל המחיצות של השנה החולפת, ובונה קשר ישיר בין אדם לבוראו. 'דודי לי' מחבק את הנשמה באהבה רבה, ונוטע רצונות חדשים של חיבור ותיקון.

רמזי אלול סוערים בי כוחות של אחדות כלל ישראלית. כוחות מחודשים של יציאה מהאני הפרטי אל האנחנו, 'כולנו בני איש אחד נחנו'. 'איש לרעהו ומתנות לאביונים' אינו רק ראשי תיבות אלול, הוא שמחה של חגיגיות והתחדשות של שנה, הממלאה בתקוותיות איתנה של מתיקות וערגה. כבר ידע נחמיה בן חכליה (ח) לומר לעולי בבל בראש השנה: "לכו איכלו משמנים ושתו ממתקים ושילחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדוננו ואל תעצבו כי חדוות ה' היא מעוזכם".

אלול הוא בריחה אל המרחב המוגן, בו יכולים להסתתר מפני הסערות של חיינו, ולערוך תשבונפש אישי ולאומי. "והאלוקים אינה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה". על הרצח הנשמתי של יכולות והחמצות בשנה החולפת, יש לברוח למרחב המוגן של עיר המקלט. שם לומדים להתפייס עם הגוף והנשמה, לקראת שנה חדשה של מרחבים פתוחים.

ההבטחה הגדולה של מילת הלב אחרי העליה לארץ ישראל (דברים ל), ממלאה בשמחה את אווירת אלול. "ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך". השמחה החליפה את העצבות, והאהבה הלבישה את הפנים האפרפרות של הגלות באור חדש.

ארץ ישראל העניקה עוז וענווה ליושביה. עולי הגלות למדו להתבונן באלול בעיניים של תקווה ורצון להתחדשות. ארץ ישראל העניקה תחושות חדשות לגלותיות המנוונת. מזמן זנחנו את האפור הנוגֶה בעיניים, הוא הפך לנוֹגָה של נטילת אחריות על חיינו הפרטיים והלאומיים.

שוב איננו עיירה נידחת אי שם במזרח או במערב, הנתונה למשיסה ומופקרת לגורלה. את מכוש טוריה וקלשון התלכדו בסערה, להפריח בנו את שמחת החיים של ארץ החיים. אלול הפך להיות חשבונפש שנתי, מלא עוז וקוממיות ,.תקווה והתחדשות. כך בעליית עזרא "ואנחנו עושים במלאכה וחציים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים", וכך בעליה הראשונה והשניה בימינו.

שמחת היצירה ועוז הרוח, התחדשות הכוחות ותקוות הדורות, ממלאים אותנו בשמחה של תשובה, ובאהבה רבה לאבינו שבשמים, ולאחינו כל בית ישראל. אשרינו שפרחנו מאפר הגלות, ולבשנו בגדי ישע, התעוררנו כי בא האור, והתנערנו מעפר. קול דודנו דופק הבה נפתח לו.