כלכלה לפני שלום

ארז צדוק , י"ד באלול תשע"ד

ארז צדוק
ארז צדוק
עצמי

על רקע מבצע צוק איתן, נשמעים יותר ויותר קולות המתייחסים גם לסבלה המתמשך של האוכלוסייה הפלסטינית.

לא רק בשל תקיפות צה"ל וכפועל יוצא של המלחמה אלא גם לאור חייהם בשנים האחרונות תחת ידו הקשה של חמאס, שהדאגה לעם הפלסטיני ממנו והלאה.

כידוע, סכומי כסף אגדיים שהועברו לרשות הפלסטינית הופנו בסופו של דבר לבניית מנהרות, התחמשות והתעשרות ראשי חמאס. אותם כספים שיכולים היו בקלות לבנות מערכת חינוך טובה לידי הפלסטינים, הגדלת מספר מיטות האשפוז או פיתוח הכלכלה המקומית, הגיעו באין מפריע היישר לארגון הטרור הרצחני. השנים האחרונות מלמדות אותנו, אם כך, שסיוע הומניטרי וכספים של הקהילה הבינלאומית, רק לעתים נדירות מטיבים באמת עם האוכלוסייה הפלסטינית. התוצאה הישירה היא אומללות ועוני חסר תקדים בקרב תושבי הרצועה, שמהווה כר נוח להסתה כנגד מי שנתפסת כאחראית למצב – מדינת ישראל, גם אם לא בצדק.

לתנועה דתית קיצונית כמו החמאס, קל וחומר לתנועה כמו דעאש, קל להעביר את מסריה לקהילה ענייה וסובלת. קל להם למתג את ישראל כאויב האכזר, קל להם לעשות נפשות לתורה הרצחנית שלהם, וקל להם לרתום אוהדים, שלא לומר מחבלים מתאבדים, לשורותיהם.

כדי לעשות שלום בר קיימא, צריך לשנות את מצבה של האוכלוסייה הפלסטינית. אנשים שאין להם מה להפסיד, הם אנשים מסוכנים לעצמם ולסביבתם. אנשים שיש להם מה להפסיד, חושבים פעמיים על כל צעד. אלה האחרונים יעדיפו לעשות שלום כדי לשמור על הקיים. אולם גם כאן יש בעיה. גם ישראל מעבירה כספים לעזה וגם העולם מעביר כספים לעזה, אבל מצבה של האוכלוסייה לא משתפר. כמות הכספים העצומה שזורמת לעזה הולכת לפיתוח וייצור רקטות, לבניית מנהרות ולניפוח עושרם המופג של בכירי החמאס. לתנועת החמאס, אגב, יש אינטרס ברור להשאיר את האוכלוסייה ענייה. זה משרת את המשך שלטונם ואם הכסף שהיה מיועד להם עובר למנהרות, לרקטות ולהעשרת בכירי הארגון, מה טוב.

כדי לעשות שלום בר קיימא, צריך גם להוריד את רמות הפחד, הכעס והשנאה. לא בין המנהיגים, אלא בין העמים. זו אולי המשימה הקשה ביותר, אולם כדי שאפשר יהיה להגיע להסכם, ואף לקיים אותו לאורך זמן, חייבים לבצע את המשימה הזאת.

שתי המשימות הדרושות, לשפר את מצבה הכלכלי של האוכלוסייה הפלסטינאית וגם להוריד את רמות הפחד והשנאה, אפשריות. זה ייקח זמן, הרבה זמן, אבל זה אפשרי. לביצוע המשימות דרושים מנהיגים שיודעים שאת הפירות לא הם יקצרו אלא אחרים. דרושים מנהיגים שרואים וגם מסוגלים לפעול לטווח ארוך.

ישראל צריכה להבין ולהפנים שבשנים הקרובות לא יהיה הסכם שלום ואין מה לדבר על הסדר מדיני ארוך טווח. השמאל עדיין לא מבין את זה. הימין מבין אבל לא מציע פתרון ישים אחר. אז צריכים להיות ריאליים ומפוקחים ולהפסיק לשחק בנדמה לי, כי כל משחק כזה נגמר בעוד מבצע בעזה.

בשנים הקרובות צריך לדבר לכל היותר על הסדר הפסקת אש ברת קיימא. בזמן ההסדר הזה, צריך לפנות לארצות הברית ולמדינות אירופה, ולגייס אותן לטובת הקמת מפעלים של חברות בינלאומיות, בשלב הראשון לאורך הגבול עם עזה. בשלב השני יהיה אפשר להקים מפעלים כאלה לאורך קו התפר ביהודה ושומרון. מפעלים אלו יעסיקו ערבים פלסטינאים לצד ערבים ישראליים לצד יהודים, תוך מתן שוויון זכויות והזדמנויות. במפעלים שיוקמו בגבול רצועת עזה יועסקו ערבים מהרצועה, לצד יהודים משדרות ונתיבות. המודל הזה כבר עובד בהצלחה במפעל של חברת סודהסטרים במעלה אדומים.

מפעלים אלו יזכו לתמיכה פיננסית של ארה"ב ואירופה, כמו גם לעידוד המכירות, ויביאו לשיפור המצב הכלכלי גם ברצועת עזה וגם בישובי הדרום של מדינת ישראל. הכסף שיעבור לתושבי הרצועה יעבור במסלול עוקף-חמאס ויגיע ישירות לתושבים. שיפור מצבם הכלכלי יהפוך אותם למתונים יותר, פחות מושפעים מתורת החמאס ובאופן כללי לאנשים שיש להם מה להפסיד.

אנשים אלו יעשו כל שביכולתם כדי לשמור על רווחתם ורווחת משפחתם. לאחר שמפעלים כאלו יקומו ויפעלו במשך מספר שנים, יביאו לרווחה גם לאוכלוסייה הפלסטינית ויסייעו להוריד מחיצות, לאחר שאוכלוסייה גדולה ומבוססת תקום ותדרוש מהמנהיגים לא להרוס ולהשמיד אלא לשמר את הקיים, או אז נוכל להתחיל לדבר גם על שלום.