חיסול המוטיבציה של הטרור

מרבית התומכים הנלהבים של השיטה הדמוקרטית מודים שאין זה השיטה האידאלית, אך הינה הפתרון הטוב ביותר העומד לרשותנו עד שתתגלה שיטה טובה יותר. לדמוקרטיה עקרונות רבים, בהם חשובים יותר ובהם חשובים פחות. משום כך, יש להניח שציבור בעל ערכים דמוקרטים יסכים לקבל ויתור זמני מסויים ביישומו של אחד מעקרונותיה של הדמוקרטיה, כאשר מדובר בהצלה של מאות חיי אדם.

אורח באתר , י' באדר ב תשס"ג

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
מרבית התומכים הנלהבים של השיטה הדמוקרטית מודים שאין זה השיטה האידאלית, אך הינה הפתרון הטוב ביותר העומד לרשותנו עד שתתגלה שיטה טובה יותר. לדמוקרטיה עקרונות רבים, בהם חשובים יותר ובהם חשובים פחות. משום כך, יש להניח שציבור בעל ערכים דמוקרטים יסכים לקבל ויתור זמני מסויים ביישומו של אחד מעקרונותיה של הדמוקרטיה, כאשר מדובר בהצלה של מאות חיי אדם.

אחד העקרונות החשובים שבאים לביטוי בחוק היסוד - כבוד האדם וחירותו, הוא חופש הביטוי. למרות שזכות זו הינה אחת מעקרונות החירות החשובות ביותר במשטר דמוקרטי, בית המשפט העליון כבר הבהיר שחופש הביטוי איננו זכות מוחלטת, ויש לאזן בינו לבין זכויות מתנגשות, על-פי המשקל היחסי שיש לתת לערכים השונים המתנגשים ביניהם. זאת בייחוד כאשר קיימת התנגשות בין עקרון חופש הביטוי לבין הסדר הציבורי או בטחון המדינה - יש לתת משקל עודף לאינטרס הציבורי(1).

מלחמה בין צבאות, ואף מלחמת גרילה, הישגיה נמדדים באופן אובייקטיבי על-ידי הצלחת הצבא לתפוס שליטה במקומות שהיו בשליטתו של האויב שנגדו נלחמים. לעומת זאת, הטרור כל הישגיו נמדדים באופן סובייקטיבי, על-פי רמת ההפחדה, הזעזוע והייאוש שהנו מצליח לעורר בחברה שבה הוא נלחם. מבחינה כמותית אין לטרור כל הישג ממשי, אך סכנתו קיומית לא פחות ממלחמה בין צבאות. לכן יש להתייחס אל הטרור כאל מלחמה בין מדינות או אומות, ולא כמעשה פשע של אנשים פרטיים או כנופיות הפוגעות באנשים פרטיים אחרים חפים מפשע.

האמצעי המשותף וההכרחי לכל סוגי הטרור בהשגת יעדיו, הוא אמצעי התקשורת. הדעה המקובלת במחקר אודות הטרור היא, שיעדו העיקרי של הטרור המודרני הינו הפרסום(2). יש שאפילו מכנים זאת "טרור תקשורתי". טרור זה כולל התקפות אקראיות נגד כל אדם שנתקל בו. מטרתו היא להתפרסם, ולהפיץ את מסריו ושמו של ארגון הטרור. יש שטענו שללא נוכחותה של התקשורת, מבחינת הטרור, לפעולותיו לא היו כל משמעות. ישנם אף הטוענים, שבמקרה זה יתכן ופעולות הטרור כלל לא היו מתרחשות (שם, עמ' 185-186). לפיהם, הפרס העיקרי שניתן לטרוריסט הינו הכיסוי התקשורתי הנרחב לפעולותיו. התקשורת, ברצונה או שלא ברצונה, הופכת להיות כלי שרת באסטרטגיית הטרור(3).

משום כך, הנני מציע לחוקק חוק או לקבוע תקנה שבה פיגועים לא ישודרו בערוצי התקשורת באופן חי, והדווח עליהם יהיה ענייני, קצר ויוזז מהכותרות הראשיות של החדשות. אין מדובר על העלמת מידע זה מהציבור, אלא על שינוי אופן הדיווח עליו, בדומה לזה של תאונות דרכים. אינני טוען שיש להשוות בין פיגועי טרור לתאונות דרכים, מפני שבטרור מדובר בפשע מכוון, לעומת תאונות דרכים שבהם הדבר נעשה בשוגג. אך יש לצמצם ולהשוות את רמת השתתפותו של הציבור באבל הפרטי של המשפחות השכולות, ולו באופן זמני, לזה של תאונות הדרכים.

את האכיפה בנושא ניתן יהיה לעשות על ידי הטלת קנסות כבדים וסנקציות על גורמי תקשורת שלא ישמעו לתקנות או חוקים אלו. חקיקות שנעשו להגביל את אמצעי התקשורת, תמיד היו בעיתיות וקשות לאכיפה. אך, במקרה זה, שאינו עוסק בהסתרת מידע מהציבור, אלא בפיקוח על אופן דיווחו, האפקט הרצוי כבר יושג גם במקרה שגורם תקשורתי זה או אחר יחרוג מהגבלות אלו. העיקר הוא, שאנשי ארגון הטרור לא יקבלו את סיפוקם בכך שיוכלו לצפות בערוצי הטלוויזיה הישראלים, ולהתמוגג מן הבהלה שהצליחו ליצור במדינת ישראל. לכן במידה שעיתון זה או אחר יחרוג מכמות המילים (תמונות ייאסרו) שתאושר לו, תהיה זו חריגה קטנה יחסית לאופן הדיווח כיום, ובכך לא תביא את הטרור לסיפוקו. בנוסף לכך, בדיווחי התקשורת הזרה, שעליהן לא יוטלו הגבלות כלל, תהיה מכה קשה לארגוני הטרור והגופים הממנים אותם, שכן זהו סוג פרסום המזיק רק להם. ישראלים שיצפו בערוצים הזרים, יהיו מעטים, וגם ההשפעה הרגשית עליהם תהיה קטנה בהרבה מזו של דיווח של גוף תקשורת ישראלי-מקומי.

התעלמות תקשורתית מעין זו תערער באופן ממשי את המוטיבציה של אויבינו להשתמש בנשק הטרור במסגרת מאבקם בנו. אפשר להמשיל זאת ליתוש שרוצה להרוג אריה, אך מכיוון שאין בכוחו הפיסי להרגו, הוא מנסה לחסל את האריה על-ידי ערעור מצבו הנפשי, וזאת על-ידי עקיצתו באופן מתמיד במקומות רגישים. העקיצות אכן פוגעות באופן פיסי באריה, אך אין בפצעונים אלה לבד את הכח לחסל את האריה, אלא רק באופן שבו האריה מתייחס אליהם. במידה שהאריה יבין שמדובר, סך הכל, בפצעים קטנים שאין צורך להתרגש מהם יתר על המידה, אלא שפשוט צריך לטפל בהם ולמנוע את הופעתם ככל האפשר, אזי ליתוש לא תהיה עוד מוטיבציה להשתמש בשיטה זו. תארו לעצמכם מה היה קורה אילו ערוצי התקשורת בארה"ב לא היו נותנים כיסוי רחב לצלף הסדרתי שהטיל את אימתו על מדינה שלמה המונה אוכלוסיה של מאות מליונים, בכך שהצליח להרוג רק כעשרה אזרחים תמימים. האם אחרי הקרבן השני או השלישי, אותו רוצח היה חושב להמשיך במסע הרציחות שלו. כמו כן, האם מעטפות האנתרקס היו נשלחות במידה שהדיווח עליהן היה מוגבל ?

אין מדובר בפגיעה ממשית בחופש הביטוי, זאת מכיוון שאין כל ספק, כפי שהראיתי לעיל, שבפרסומם של פעולות טרור ישנה פגיעה בבטחון המדינה(4). זאת בייחוד כאשר אין מדובר על אי מסירת האינפורמציה לציבור, אלא רק על פיקוח על האופן שבו האינפורמציה מוצגת לציבור. מבחינה דמוקרטית אין כל בעיה להגביל את חופש הביטוי כדי להגביל את העברת מסריהם של ארגוני הטרור. בנוסף לכך, הדבר יחזק את העיקרון של מניעת הפגיעה ברגשות הציבור, המתרחשת באופן קבוע בסיקור התקשורתי של הפיגועים כיום.

התנגדויות להצעה זו יבואו מעיקר משיקולים פוליטיים ולא משיקולים עניינים. יש שיטענו שזהו נסיון להסתיר מהציבור את המחדל הגדול של הסכמי אוסלו. הדבר יכול לגרום לאדישות ציבורית לסכנה הקיומית הטמונה לנו מאויבנו, בכך שעלולה להיווצר הבחנה בין המחבלים לבין המנהיגים הערביים השולחים אותם. לכן טוב עושה התקשורת שמביאה את זוועות הטרור לכל בית, ובכך גורמת לזעזוע גם באלו המנסים להתנתק מהמציאות, ומחזקת את רמת הזדהותם עם מאבקה של כלל האומה.

לעומת זאת, אנשי שמאל יטענו, שאין להסתיר את זוועות הפיגועים מהציבור, מכיוון שהציבור צריך להבין שהמציאות הפוליטית הנוכחית שבה אנו כובשים עם זר אינה יכולה להמשך. לטרור אין פתרון צבאי, אלא רק פתרון מדיני, ולכן אסור שהציבור יתנתק מן האחראיות לממשלתו הגורמת להעמקת הסיבוך המדיני. אמנם הטרור הוא פשע מתועב, אך גם לנו יש אחראיות להופעתו, אפילו אם מדובר רק באחראיות עקיפה. משום כך הסתרת קיומו מהציבור, עלולה ליצור מצב שבו הציבור יחיה באשליה שתופעת "הכיבוש" הינה תופעה נורמלית, ואין כל בעיה להמשיך לחיות איתה. כמו כן, יבואו אחרים ויטענו שאין זה מוסרי לנהוג באדישות אל מול השכול הנורא שמוסיף לפקוד מידי יום משפחות חדשות.

אולי שורש התשובה לכל טיעונים אלו, נעוץ בכך שיש להבין שדרך הטרור היא פגיעה באזרחים, ויצירת בהלה ציבורית שתביא להורדת המוראל של אזרחי המדינה. משום כך, ניתן לומר שבמקרה זה, גם האזרחים נחשבים לחיילים במלחמה זו. מכאן, שפיקוח ממלכתי על האופן שבו האזרח מקבל את המידע על פעולות הטרור, אינו יכול להחשב כצנזורה שלטונית שנועדה להסתיר את מחדלי השלטון מתודעת הציבור, אלא כפעולה טקטית במלחמה נגד הטרור. כפי שבמלחמה אין מראים לחיילים בזמן מלחמה תמונות של חבריהם שנהרגו בקרב, או הקלטות של הספדים מתוך הלוויותיהם, כך אין לספק לאזרחים תיאורים חיים (ויזואלים או מילוליים) מתוך זירתו של פיגוע רצחני. אין מדובר ביצירת אדישות וחוסר רגישות מול האסונות הרבים שפוקדים משפחות רבות, אלא הכנסת האסונות האלו לפרופורציה הלאומית, במטרה לגרום לצמצומם ככל שאפשר. זאת מכיוון שהטרור הפלשתיני אין מטרתו רק להשיג הישגים פוליטים, אלא שמטרתו היא להביא לכניעתה של מדינת ישראל, על ידי שבירת רוח העם היושב בה. משום כך, כל ויתור מדיני שיבוא בעקבותיו של הטרור (אפילו בזמן הפוגה של פיגועים) יחשב ככניעה, ויעורר את תאבונו של האויב להמשיך ולהשתמש בשיטה זו, ולא יפתור את הבעיה.

על כל זה יש להוסיף שישנו ציבור גדול שכבר מאס בתקשורת בשל עניין זה, ויצר לעצמו מעין מסך נפשי חוסם מפני שגרת המוות הזו. הבעיה היא שהטרור אינו מודע לכך, מפני שהמדד היחיד שעל פיו הוא יכול לשפוט את תגובת הציבור הישראלי, היא באמצעות הדברים שמובאים בכלי התקשורת. אותו ציבור שיצר לעצמו את מסך האדישות, צמא לרוח חדשה, אשר תתן לו כוחות חדשים. טוב יעשו כלי התקשורת אם יועילו בטובם לתת דגש גם לשיקום, כוחות התמיכה, העזרה, ופחות דגש על המוות. הדבר יכול להעשות גם באמצעות ריבוי ראיונות עם אזרחים שארועי הטרור קרובים אליהם מאד, ולמרות זאת, הדבר אינו מביא אותם לייאוש, או דיבורים של הסתגרות בבית או ירידה מן הארץ.

לכן, למרות שבהצעתי יש פגיעה קלה בחופש העיתונות, ואולי אף בחופש הביטוי, היתרונות של השימוש בה רבים. כמו כן אין מדובר בצנזורה, אלא רק בפיקוח על האופן והמינון של הסיקור התקשורתי של הפיגועים. לעניות דעתי, לא צריך אפילו לחוקק חוק כדי ליישם שיטה זו, וניתן להסתפק בתקנה זמנית שתתקבל בהחלטת ממשלה. המטרה הינה אחת: לעשות ככל האפשר על-מנת להציל כמה שיותר חיים.

(1) נסאן עתאמללה ואח' נ. אלוף פיקוד צפון, פ"ד מב(4) 708; בג"צ 680/88 מאיר שניצר ואח' נ. הצנזור הצבאי הראשי, פ"ד מב(4) 617, עמ' 629-630.

(2) Conference report of the Second Conference on International Terrorism "Terrorism and the media", Political communication and persuasion: an international journal 3.2 (1985), pp. 185-190;
P.S. Nelson, and J.L. Scott, “Terrorism and the Media: An Empirical Analysis”, Defence Economics 3 (1992), pp. 329-339.

(3) Y. Alexander, "Terrorism and the media: some observations" Terrorism: an international journal 3.3/4 (1980), p. 179.

(4) ראה דיון בעניין זכות הפגיעה בחופש הביטוי ותלותה במבחן ההסתברותי של פגיעה בבטחון המדינה: תפ"ח 1055/01מדינת ישראל נ. יצחק יעקב, עמ' 14.

(5)