ראש השנה 'שלושה ימים'!?

שבת שמגיעה אחרי שני ימי ראש השנה היא אירוע מקרי או שישנה משמעות עמוקה לכך? האם ישנה יחודיות בכך שאירוע זה חל בראש שנת השמיטה?

הרב רא"ם הכהן , כ"א באלול תשע"ד

הרב ראם הכהן
הרב ראם הכהן
שלומי שלמוני

התחלה וסוף

דווקא הצירוף הזה, של ראש השנה ושבת, יכול להקרין אור חדש על כל אחד מהמרכיבים, ולהקנות משמעות עמוקה לתהליך כולו.

השבת, כיום שבא לאחר ששת ימי הבריאה, מהווה סיכום ושיא של השבוע. מלאכתו של האדם בששת ימי המלאכה נועדה כדי להכין לשבת שלו, שהיא מעין עולם הבא, בו יורד השפע הא-לוהי לעולם והאדם עוצר ממלאכתו ומתענג על נועם ה'. היא יום של התגלות קדושה מלמעלה למטה, ושל התבטלות האדם כלפיה.

ברם, השבת היא גם היום הראשון לחייו של האדם. יום זה הוא התחלה של שבוע חדש. זהו יום שניתן לאדם, בו הוא יכול להחליף כוחות, כדי לשוב ולעבוד בעולם. החיבור לקב"ה ביום זה הוא לא השיא בתהליך, אלא חזרה אל נקודת הפתיחה שלו, והשבת היא שבתו של האדם.

דינא קשיא ודינא רפיא

כאשר היו מקדשים את החודש על פי עדים, תיקנו שבכל מקום שלא מקדשים בו את החודש – ראש השנה יארך יומיים. כך ניסו חז"ל לאפשר גם לבני חו"ל, לחגוג במקביל לבני ארץ ישראל. ברם, בימינו אנחנו יכולים לדעת מתי יחול ראש השנה בכל שנה בעתיד. מדוע, אנו ממשיכים לחגוג שני ימים? יתרה מזאת, הגדרת היום השני כיום של ספק מאפיינת אותו כתלוי. האם היום השני של החג "חלש" יותר?

"אם אינם נביאים, בני נביאים הם" אומרת הגמרא. התורה שבעל פה מתגלגלת, ומעליה מרחפת רוח קודשו של הקב"ה. התוצר העכשווי של התורה שבעל פה לא מקבל את סמכותו רק בשל קשריו עם העבר הרחוק, אלא גם יוצר הוויה חדשה בפני עצמה היונקת מרצון ה' המתגלה על ידי חכמי התורה שבעל פה. לפיכך, יומו השני של החג, שנקבע מלכתחילה כיום של ספק, מקבל משמעות עצמית.

על פי המקובלים, כל אחד מימי ראש השנה מסמל סוג אחר של דין. היום הראשון מכונה "דינא קשיא". זוהי משמעותה של בריאה: הבריאה כרוכה בהיפרדות - ה' "בעט" בעולם, וכך ברא אותו. תהליך ההיפרדות הזה, היה מוכרח; כל עוד הקב"ה האינסופי נוכח בכל מקום, לא תיתכן מציאות של בריאה גשמית ונפרדת. בריאת העולם, היא כעין הסתרת פניו של הקב"ה מהעולם.

ברם, ביום השני משתנה האווירה. חכמים תיקנו יום נוסף לחג, ובכך לימדו אותנו שבידי האדם גם נתונים הכח והיכולת להתמודד עם העדר הקב"ה מהעולם. ה' לא הסתלק באמת, הוא רק נסתר, ובכוחנו לגלות הסתר זה . לכן הדין ביום זה קשה פחות, "דינא רפיא".

החטא ותיקונו

הגמרא מתארת שביום הבריאה של האדם הראשון, מחצות היום ואילך, היתה אמורה להתחיל התכוננותו לשבת. לשם כך גם היה על הקב"ה להשלים את הסתרת פניו, שכן כל עוד הקב"ה "נמצא בזירה" – אין לאדם הברוא יכולת להתקיים.

ברם, הסתר אורו של הקב"ה יוצר צללים, ובמקום להתכונן לשבת – חטא האדם בעץ הדעת. כאשר נכנסה השבת הראשונה, לא היה זה לתוך עולם טהור ומושלם. בתוך מציאות שכזו, לא יכולה השבת לממש את מהותה כיום של שיא ותכלית: השלמת העולם, במובן הקוסמי, לא באה אל מקומה בשלום.

לוח השנה שלנו מבטא עניין זה: על פיו, היום הראשון של ראש השנה לעולם לא יחול ביום שישי. מאחר והמציאות מצויה בקלקולה – השבת לא יכולה להופיע במובנה זה, של תכלית הבריאה. ראשית כל, יש לתקן את העולם.

ואכן, אל תוך העולם שהסתאב בחטאו של האדם הראשון גילה הקב"ה את רצונו. לחכמי התורה שבעל פה ניתנה היכולת שתביא לתיקון הבריאה מחדש. יום השבת, במציאות של "לאחר החטא", מהווה "זריקת מרץ" להמשך מלאכת התיקון בששת ימי המלאכה שיבואו אחריו.

'לחזור' לגן עדן

בראש השנה של שנה זו, ממש כמו בבריאת העולם, אנו ניכנס אל השבת הראשונה של השנה מיד לאחר סוף החג. הכניסה אל השבת תהיה דווקא לאחר היום השני של החג, יומו של המאמץ האנושי לתיקון העולם. ביום זה נחזור ונייחל להשבת המציאות אל כנה, לתיקון השבר של חטא האדם הראשון, ולהכניס את השבת אל העולם השלם והמתוקן, כפי שתוכנן בראשית המחשבה.

בנוסף, זכינו ובראש השנה זה ניכנס אל תוך שנת השמיטה. במהלך שנה זו, האדם מצווה לבסס את מזונו על פירות האילן, מכיוון שפירות הארץ אסורים בגזרת "ספיחין". לפיכך, נוצרת הוויה המזכירה את "גן עדן" שבו שהה האדם הראשון - ובה אכל רק מפירות העצים. שנה זו מאפשרת לנו הזדמנות נוספת לתקן את חטאו של האדם הראשון, לחזור אל תוך המציאות שלפני החטא, לחזור אל המציאות של גן עדן עלי אדמות.