ערבות הדדית

הרב שבתי סבתו , כ"ו באלול תשע"ד

הרב שבתי סבתו
הרב שבתי סבתו
באדיבות לשכת הרב סבתו

מצות "הַקְהֵל"

כל שבע שנים, מיד אחר תום שנת השמיטה, מגיע זמנה של מצות הַקְהֵל. הייחוד במצוה החשובה הזאת, הוא החיוב לכנס את כל העם כולו כולל הטף שהם תינוקות בעריסה או במילים אחרות, קטני קטנים:

"וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר, מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, בְּחַג הַסֻּכּוֹת...

תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם.

הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף... (דברים לא, י-יב)".

על מטרת הכינוס הענק הזה מפרטת התורה בהרחבה:

"...לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת (שם יב)".

המטרה הזאת מעוררת שאלה: אם היעד היא "לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ", מדוע יש צורך להביא את ה"טףשאינם ברי לימוד ואינם ברי הבנה?

השאלה הזאת הטרידה את רבי אלעזר בן עזריה, עד שמצא לה תשובה אחרי שהתמנה לנשיא הסנהדרין (בשיתוף עם רבן גמליאל). הסיפור הבא מופיע במסכת חגיגה.

"תנו רבנן: מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר (בן) חסמא שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין, אמר להם: מה חידוש היה בבית המדרש היום? אמרו לו: תלמידיך אנו, ומימיך אנו שותין. אמר להם: אף על פי כן, אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש. (אמר להם) שבת של מי היתה? - שבת של רבי אלעזר בן עזריה היתה. - ובמה היתה הגדה היום? אמרו לו: בפרשת הקהל. - ומה דרש בה? "הקהל את העם האנשים והנשים והטף" אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן. - אמר להם: מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני! (חגיגה ג.)".

רבי אלעזר בן עזריה חש צורך לדרוש ברבים את טעמה של מצוה זו. לדבריו, כל עניין הבאת הטף לכינוס "הַקְהֵל" בבית המקדש, הוא כדי להעניק שכר למי שטורח להביאם.

אלא שעדיין השאלה לא נפתרה.

אם הטף אינם מבינים ואינם לומדים, על מה מגיע שכר למביאיהם?

תמוהה עוד יותר תגובתו המתפעלת של רבי יהושע בן חנניה, אשר הגדיר את דרשתו של ר' אלעזר ... כ"מרגלית טובה". מה היא אותה מרגלית טובה?

אישרור הברית

המפתח נמצא בפרשת ניצבים, פרשה הפותחת בפסוק הבא:

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם ... (דברים כט, ט)".

למי מתכוון משה רבנו באומרו "כֻּלְּכֶם"? הכתוב ממשיך ומפרט:

" ... רָאשֵׁיכֶם, שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל"

"טַפְּכֶם, נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ (שם, פסוקים ט-י)".

את כולם מכנס משה לכריתת ברית, ללא שום שיור:

"כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם (שם, פסוק יד)".

כלומר, במעמד ההוא השתתף גם מי שלא היה נוכח בפועל. לכאורה, הכוונה למי שלא הספיק משום מה להגיע אל המעמד ההוא. אך חז"ל הרחיבו את המשמעות ודייקו בדברי הכתוב באופן הבא.

על מי שישנו פה, מפרשת התורה: "עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵינוּ", ועל מי שאיננו פה, נאמר: "עִמָּנוּ הַיּוֹם" ללא המילה "עומד".

"אלו הנשמות העתידות להיבראות שאין בהם ממש, שלא נאמרה בהם עמידה. שאף על פי שלא היו (פיזית) באותה שעה, כל אחד קיבל את חלקו ... (שמות רבה כח)".

ולא רק הנשמות העתידות להיבראות אלא אף הנכרים העתידים להתגייר, גם הם הם היו בכלל הברית והשבועה שהשביע משה, כדברי הגמרא:

"כשמשה רבנו השביע את ישראל אמר להם ... לא אתכם לבדכם העומדים על הר סיני אלא דורות הבאים וגֵרים העתידים להתגייר (מסכת שבועות לט.)".

המעמד הזה בערבות מואב, ערב הכניסה לארץ ישראל, הוא למעשה אשרור מחדש של הברית שנכרתה בחורב בין ה' לבין עם ישראל.

בכל זאת, עומד בפנינו קושי גדול והוא, כיצד ניתן להשביע את הדורות העתידים להיות?

האם ניתן להשביע אדם או לכרות איתו ברית, ללא הסכמתו?

עם אחד

בפרשת "כי תבוא" במאמר "אחריות והתחדשות" בארנו, שהפיתרון לקושי הזה טמון בערבות הדדית, ההופכת את עם ישראל לעם אחד.

כאן בערבות מואב, קיבלו ישראל על עצמם להיות ערבים זה לזה. פירוש המושג הזה, שכל עוד שיש מישהו מבני ישראל שלא קיים חלק מן המצוות, גם כל אלה שלכאורה קיימו אותם, עדיין לא השלימו את משימתם. על כולם מוטלת האחריות לוודא שאין יוצא מן הכלל.

הערבות הזו היא תנאי יסודי בהקמת עם, כפי שהסביר משה בעצמו:

"לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵא-לֹהִים ... (דברים כט, יב)".

כלומר, החיוב לכנס את כולם בלי יוצא מן הכלל כולל הטף, הוא על מנת לממש את הערבות ההדדית ההופכת את כולם ליישות אחת ולגוף אחד.

הסכמתו של אדם להיכלל בברית מחייבת אותו לעולם, זאת למרות שתאי גופו התחלפו כמה פעמים ופנים חדשות באו לכאן. הטעם הוא, שלמרות חילופי התאים נחשב הגוף לישות אחת. באותה צורה בדיוק, כאשר עם שלם כורת ברית, הברית מחייבת גם את מי שעדיין לא נולד, כיון שבערך הישות העצמית של העם נחשבים היחידים כתאים אשר בטלים לגבי הגוף. זו היא כוונתו של רבי אלעזר בן עזריה שאמר: מביאין את הטף למעמד "הַקְהֵל" כדי לתת שכר למביאיהם. כלומר, למרות שהם אינם בגדר שמיעה ולמידה, הם בהחלט חלק מן העם כולו, וחלק מן הערבות ההדדית ההופכת את כולם לישות אחת.

על פי זה, הסכמתו הנלהבת של רבי יהושע לדברי רבי אלעזר בן עזריה מהוה הסכמה לפירוש המילה "טַפְּכֶם" - קטני קטנים.

באותו אופן יתפרש הפסוק הבא, המכריז על הפיכתו של עם ישראל לעם:

" ... הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱ-לֹהֶיךָ (דברים כז, ט)".

כלומר, היום הזה, בו אתה מקבל על עצמך את עקרון הערבות ההדדית, זהו היום שאתה נהפך בו לעם.

מרגלית טובה

רבי יהושע הביע התפעלות רבה מחידושו של רבי אלעזר בן עזריה והגדירו כמרגלית טובה.

נשווה את דברי התלמוד הבבלי עם התלמוד הירושלמי במסכת יבמות:

"ראה (רבי דוסא בן הרכינס) את רבי יהושע בן חנניה, וקרא עליו "אֶת מִי יוֹרֶה דֵעָה וְאֶת מִי יָבִין שְׁמוּעָה גְּמוּלֵי מֵחָלָב ... (ישעיהו כח, ט)". זכור אני שהיתה אמו מולכת את עריסתו לבית הכנסת בשביל שיתדבקו אזניו בדברי תורה (יבמות ירושלמי פרק א, הלכה ו)".

בשעה ששמע רבי יהושע את דברי רבי אלעזר בן עזריה על השכר למביאי הטף למעמד "הַקְהֵל", נזכר רבי יהושע בילדותו והתרגש ממעשי אמו.

גם רבן יוחנן בן זכאי, כששיבח את רבי יהושע אמר:

"... רבי יהושע - אשרי יולדתו (מסכת אבות ב, ח)".

 אשרי האם שילדה אותו.

אך המרגלית הזאת שעליה דיבר רבי יהושע רומזת לעוד משהו, המפורש בפסוק הבא בישעיהו:

"עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה. הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים. וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ (ישעיהו נד, יא-יב)".

ספירים, אבני חפץ ואבני אקדח, הם המרגליות הטובות, שאליהם התכוון רבי יהושע והן משמשות בנבואה הזאת כמשל. הנמשל הוא תינוקות של בית רבן, כפי שנראה בהמשך הפסוקים.

"וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ".

המרגליות והפנינים ואבני החן הפזורות בכל מקום בירושלים, הם ילדי ציון, אשר בזכות השמיעה והלמידה ובזכות  עצם ההימצאות בחצר בית ה' גם כשהם קטני קטנים, הפכו ללימודי ה'.

יוֹם הַקָּהָל

על פי זה, מעמד הַקְהֵל כל 7 שנים, הוא מעמד אישרור הברית בין ה' לישראל, וחידוש הערבות ההדדית בין כל חלקי עם ישראל.

הרמב"ם במשנה תורה, אומר את הדברים הבאים בהלכות מעמד "הַקְהֵל":

"וגֵרִים שאינן מכירין, חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם, לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה, כיום שניתנה בו בסיני ... ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי הא-ל (רמב"ם הלכות חגיגה פרק ג הלכה ו)".

כלומר, כל 7 שנים חוזרים ומאשררים את הברית שנכרתה בסיני ואושרה בערבות מואב.

את מעמד הר סיני מכנה התורה בשם יוֹם הַקָּהָל:

" ... כְּכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל (דברים ט, י)".

ביום הזה כל העם נקהל ומתאסף ללא יוצא מן הכלל. הביטוי "יום הַקָּהָל", מופיע בתורה כמה פעמים ובכולם מתבקש דיבור ישיר מאת ה' אל העם.

" ... בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי ... (דברים ד, י)".

יש קשר ישיר בין העובדה שהקהל כולו נוכח, לבין דיבורו הישיר של ה' אל העם. ההסבר לתופעה הזו נעוץ בהבנה, שכל הנביאים שזכו לנבואה היה זה בזכות ישראל, כלומר מכוח שליחות ה' לעם ישראל. גם אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב שזכו לנבואה, הייתה זו שליחות עתידית אל עם ישראל שעתיד לצאת מזרעם. זו הסיבה מדוע בכל גילוי שכינה לאבות, התלוותה הבטחה על ברכת הזרע.

הדברים האלו מפורשים במכילתא דרבי ישמעאל.

                "בכל מקום אתה מוצא שאין הנביאים מתנבאים אלא בזכותן של ישראל (מכילתא, פרשת בא)".

כלומר, ה' מדבר אל עם שלם ולא אל היחיד, אלא אם כן הוא נציגו של העם.

אלא שעם ישראל לא היה מסוגל לשמוע את קול ה', מדבר אליו ישירות:

"כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ מֵעִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל לֵאמֹר לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱ-לֹהָי ... וְלֹא אָמוּת (דברים יח, טז)".

משום כך, בכל מעמד "הקהל" ניצב המלך על הבמה שהכינו לכבודו, כי הוא שליח להשמיע את דברי הא-ל כדברי הרמב"ם לעיל.

חטיבה אחת

נשוב אל רבי אלעזר בן עזריה שהוסיף ודרש, ונתעמק בתובנות שהגענו אליהם לעיל:

"ועוד דרש: "אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם ... וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם ... (דברים כו, יז-יח)". אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם.

אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם שנא': שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנאמר: "וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ ... (דברי הימים-א יז, כא) (חגיגה ג.)".

הדרשה הזו היא תוצאה טבעית מדבריו הראשונים. הביטוי חטיבה אחת בעולם פירושו, עם אחד מאוחד בערבות הדדית זה לזה.

כאן רבי אלעזר בן עזריה בא ללמדנו, שאחדותו של העם בערבות הדדית זה לזה, תלויה בהסכמתו לייחד את ה' עליו לא-לוה. רק התאחדות סביב קבלת עול מלכות שמים תיצור את הדבק המדביק את כל חלקי העם זה לזה.

ועוד דרשה שלישית נישאה על ידי רבי אלעזר בו ביום, המשלימה את נושא האחדות ומציגה אותו באור שלם. אחדות, אין פירושה חשיבה זהה, אלא היכולת להוביל למסקנה אחת למעשה, למרות כל חילוקי הדעות. הידיעה שבסופו של דבר, התורה כולה נובעת ממקור אחד היא יסוד מוצק, המשמר את אופיה האחדותי של התורה בתוך ענפיה ובתוך שבעים הפנים אשר בה.

"ואף הוא פתח ודרש: "דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד (קהלת יב, יא). ... בעלי אספות - אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין. שמא יאמר אדם: היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר: כולם נתנו מרועה אחד, אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, דכתיב "וַיְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה ... (שמות פרק כ, א)". אף אתה עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין.

בלשון הזה אמר להם (רבי יהושע לתלמידיו): אין דור יתום שרבי אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו (חגיגה ג:)".

רבי יהושע מדגיש באוזני תלמידיו, שרבי אלעזר בן עזריה הוא מנהיג אמיתי היודע לאחד את כל העם תחת הנהגתו הרוחנית. הוא מבין לעומק את מושג האחדות, ואינו מבטל את גיוון הדעות, החייב לבוא לידי ביטוי. זאת בניגוד לרבן גמליאל, שחשב לאחד את כולם על ידי הכפפתם לדעה אחידה.

כאשר הכל מבינים שהתורה כולה ניתנה מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, אין בילבול בשמיעת דברי הפוסלים והמכשירים, האוסרים והמתירים. אדרבה, השמיעה המגוונת היא ביטוי לערבות ההדדית במיטבה, כשכל אחד ערב לדעותיו השונות של חבירו, גם אם אינו מסכים עמהם.

"בלשון הזה אמר להם (רבי יהושע לתלמידיו): אין דור יתום שרבי אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו".