עוד סולידריות כזו ואבדנו
עוד סולידריות כזו ואבדנו

בשבוע שעבר, בהתרעה של אזעקת "צבע אדום", נפתחה שביתה בת שלוש שעות בנתב"ג. אלפי הנוסעים חשבו לעצמם שאחרי המלחמה תהיה רגיעה קלה, שלא יהיה איום מצד הרקטות, ולבטח נטוס אל היעדים במועד המתוכנן.

זה לא מה שחשב ותיכנן יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן. הלה זימן מסיבת עיתונאים ובה איים שאם סוגיית עובדי הדואר לא תבוא על פתרונה לשביעות רצונו, תהיה שביתה כללית במשק.

תשאלו - מה הקשר בין הרצון של רשות הדואר להתייעל או לפטר עובדים לבין עובדי נמל התעופה, השער של המדינה? או בין עובדי ביטוח לאומי, מס הכנסה ושאר גופים מאוגדים עם ועדי עובדים לבין עובדי חברת הדואר? אין קשר.

זו התשובה שהיתה אמורה להתנוסס בקרונות הרכבת, במסדרונות קופות החולים הממשלתיים, במחלקות הפיתוח של חברת החשמל, בחדרים מוארי הניאון של עובד משרד הביטחון וכן הלאה.

הקשר העקום בין חברות ממשלתיות עמוסות עובדים קבועים וועדים חזקים נקבע עוד בשנותיה המוקדמות של המאה הקודמת. כאן בארץ ישראל הוקמה הסתדרות העובדים הכללית, כאן התקבלת לעבודה במפעל "תנובה" או ב"אתא" על פי פנקס אדום.
כאן התנהלו מערכות סימביוטיות בין ממשלה ובין מפעליה הרבים אשר תחת חסותה. כאן נתקיים מאזן אימה בין ועדי עובדים להנהלות המפעלים. קידום שכר או קידום תפקיד, היה ועודנו בידיהם של ראשי הוועדים.

ימי גיבוש וימי טיול בארץ או בחו"ל במסווה של השתלמויות מקצועיות נווטו בידי קומץ אנשים אשר ברצותם נסגרו נמלים או תחנות כוח. סחורות יקרות ערך המניעות את המשק התעכבו פעם אחר פעם ימים רבים. הפסדי המשק נאמדו בהון עתק של ממון וגם בנזקים בנפש.

והצעירים שבינינו ישאלו - וכי אין אפשרות להפריד בין סוגיית עובדי הדואר לשאר המשק, ומדוע שפר גורלם של עובדים בחברות מסוימות אשר מקבלים גיבוי בעל הד ציבורי כה רחב בדמות איום שביתה ואפילו מימושה המתקרב? התשובה המתבקשת היא שמוכרחים להפריד בין הסוגיות, ושאין זה הגון שמיעוט עובדים ייהנה מגיבוי רחב במאבקו בין אם הוא צודק בין אם לאו. התשובה המעשית, הפוכה.

הכוח השמור לוועדי עובדים, גוף שהיה צריך לחלוף מן העולם יחד עם היעלמות הדגלים האדומים לפני יובל שנים, ומתעורר לו מרבצו הענק בעזרת שביתה פראית אשר הפסדיה יכלו לממן את פערי השכר בין עובדי קבלן לבין עובדים קבועים עם הרבה עודף לימי השתלמות מופרכים, הוא המחסום להפרדה.

אמת, חלפו מן העולם שיאי הכיעור והשנאה של הסתדרות העובדים כלפי מי שאינו מחזיק פנקס אדום. חלפו הימים שבהם גם כאשר היה מחסור בעובדים סירבו ראשי הוועדים לקבל "בורגנים" רחמנא ליצלן, שהפרי יירקב על העצים ומתכות יקרות יחלידו, רק לא לפרנס את הבורגנים. היו ימים. כיום המאבק נגד העסקתם של עובדי קבלן אינו אלא כיסוי להעצמת כוחה של ההסתדרות ושל ועדיה.

מצד אחד התנגדות עזה להעסקת עובדים בתנאי "עבדות", ומצד שני חוסמים את דרכן של ההנהלות לייעל ולשפר גם כאשר יש אילוצים חיצוניים. מצד אחד מאבק הרואי ממש בעד שכר מינימום גבוה, ומצד שני, שוב, מאבק נגד פיטורי עובדים בכל תנאי.
מה שברור לכל בר דעת ששכר מינימום הוא ההפך מסגירת פערים חברתיים, כמו גם שביתות פראיות וקשרים כה מופרכים ומקוממים בין מפעלים, לא נהיר ליו"ר ההסתדרות וחבריו.

בהקשר הזה כדאי לצטט מדבריו של הכלכלן פרופ' מילטון פרידמן, המהווה סדין אדום לראשי ההסתדרות: "מעטים האנשים אשר הפיקו תועלת רבה כל כך מהיוזמה החופשית ומהקפיטליזם התחרותי כמו היהודים, ומעטים האנשים אשר התנגדו בצורה כה עקבית לקפיטליזם ופעלו כה רבות כדי לערער את יסודותיו האידיאולוגיים כמו היהודים".

המאמר פורסם ב"ישראל היום"