דין של חיים

אבנר פורת , כ"ז באלול תשע"ד

אבנר פורת
אבנר פורת
צילום: אורן שואף

מהו ראש השנה, יום 'נורא ואיום' (ונתנה תוקף), בו 'נכון להתפלל באימה וביראה', 'לפי שאנו תלויין בדין' (טור, סי' תקפ"ב) או שמא יום בו, בניגוד לנוהג שבעולם, ש'אדם יודע שיש לו דין, לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו, שאינו יודע היאך דינו יוצא.

אבל ישראל אינן כן, אלא לובשים לבנים ומתעטפין לבנים ומגלחין זקנם ואוכלין ושותין ושמחים. יודעין שהקב"ה עושה להן ניסים.' (ירושלמי מסכת ר"ה א,ג)?

האם לשים את הדגש על אי אמירת הלל, כי 'אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה?' (מסכת ר"ה, דף ל"ב ע"ב) או שמא על דברי נחמיה 'לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים, וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ, כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ. וְאַל תֵּעָצֵבוּ, כִּי חֶדְוַת ד' הִיא מָעֻזְּכֶם' (נחמיה ח,י)?

ובכלל, מה הקשר בין בריאת העולם 'זה היום תחילת מעשיך' (מוסף, ע"פ דברי רב בירושלמי) לבין יום הדין ש'כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון (ר"ה, פרק א', משנה ב') ו'על המדינות בו יאמר, איזו לחרב ואיזו לשלום וכו' (שם) ו'מראשית השנה נידון מה יהא בסופה' (מסכת ר"ה, דף ח' ע"ב)?

ואולי משפט אחד של ה'שפת אמת' פותח פתח להבנה –

'...כפי הכנת האדם ובחירת רצונו בימים אלו, כך ניתן לו התחדשות החיות, שבכל ר"ה מתחדש מעשה בראשית ... ומזה עצמו נעשה ממילא המשפט, שבאי עולם עוברין לפניו כבני מרון, כדי לתת לכל אחד חיות כפי דעתו ומצבו.' (תרמ"ד).

והדברים מתבארים ע"פ הירושלמי (ר"ה ג,ח) – 'לא במהרה אדם נופל ביום גינוסיא (לידתו) שלו', כלומר, 'שבו ביום מתחזק עליו כח הקיום וההויה כמו שהיה ביום הולדתו שיצא אל המציאות' (מדבר שור, הדרוש השמיני). ואם כן, בר"ה, יום בריאת האדם, יום השפעת החיות האלוקית למין האנושי, מופיע שוב בכל שנה הרצון האלוקי להשפיע שפע של חיים לכל באי עולם. אלא שהרצון האלוקי הוא, שבני אדם יקבלו את שפע החיים (בין אם מדובר 'על כל ענין שבגוף ושבעולם הזה' כלשון הרמב"ן בדרשתו לר"ה, ובין אם מדובר בחיי הנפשות לעוה"ב, כפי שהביא ר' חיים מוולוז'ין בדרשתו לסליחות בשם הראשונים) על פי מעשיהם.

וממילא, הדין והמשפט אינם מוסבים כלפי העבר כעונש או כנקמה חלילה, אלא כל מגמתם רק לברר היכן אפשר וראוי להשפיע שפע גדול של חיים, היכן שפע חלקי, והיכן יש צורך בייסורים, או שחלילה אין מקום כלל להופעת חיים בהמשך השנה.

לכן ר"ה איננו יום של עצבות חלילה, שהרי 'קדוש היום לאדונינו', ושפע של חיים מופיע בו עלינו. ובמיוחד ישראל, שהם הצינור להשפעת השפע הרוחני והגשמי בעולם, מובטחים בדינם שהשפע ימשיך להופיע דרכם גם בשנה הבאה עלינו לטובה, אלא שזה ברמת הכלל. ואילו הפרט, נמצא עם החדווה הזו ('חדווה פנימית עצורה' – מועדי הראי"ה, עמ' ע"ב) באימה וביראה, כיון שאיננו יודע מה שפע החיים שיושפע עליו באופן פרטי בשנה זו.

מתוך כך, שתי דרכי פעולה עומדות לפני האדם.

לפני ר"ה האדם אמור להכין עצמו כמה שיותר, להיות כלי ראוי להופעת השפע האלוקי. זוהי עבודת התשובה של חודש אלול.

ר"ה עצמו הוא יום המלכת ד' בעולם.

ביום זה, אם יעסוק האדם בפרטיותו, בחטאיו האישיים, יש בכך פספוס, כיון שהוא מתבדל מהמגמה הכללית של היום. ביום זה ישנה דרך אחרת, והיא להתרומם אל המגמה ולהשתייך אליה. לבקש על מלכות ד' ועל גילוי הופעת שמו בעולם. כך מגלה האדם את שייכותו הפנימית למגמה האלוקית.

'ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות, כדי שתמליכוני עליכם. זכרונות, כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה. ובמה? בשופר.' (מסכת ר"ה, דף טז ע"א) והזיכרון הוא מצד כח הסגולה שבנו לפני ירידתו במשך הדורות (עי' עולת ראי"ה א', עמ' פב-ג).

ונחתם כולנו לאלתר לחיים טובים בספרן של צדיקים גמורים.