שעשועים להמונים

ד"ר יועז הנדל , ו' בתשרי תשע"ה

יועז הנדל
יועז הנדל
צילום: מיטל כהן

את הנאום הטוב ביותר שלו נשא נתניהו בקיץ 1978. על כיסא עור שחור מאחורי מיקרופון ומול קהל אמריקאי באולפן טלוויזיה הסביר נתניהו את הסכסוך הישראלי־פלסטיני כמו שאף אחד אחר לא עשה.

בסרטון הישן לנתניהו שיער שחור סבוך ומילים פשוטות. בגיל 28 בנימין ניתאי (כך הוא נקרא אז) ידע לשבות את הקהל בפשטות שלו: ישראלי אנונימי עם חליפה סבירה, אנגלית מצוחצחת והרבה להט בעיניים.

ראיתי את הסרטון כמה פעמים מתוך עניין היסטוריוגרפי. בשבילי, הדבר המרשים ביותר באיש הצעיר שבסרטון היה העובדה שדיבר ללא דפים. ביוון העתיקה היו מכשירים נערים באמנות הרטוריקה, אצל נתניהו זה כישרון מולד.

36 שנים אחרי, נתניהו מדבר מתוך דפים שמונחים לפניו, המילים גדולות ומודגשות, המסרים מלוטשים ויש גם תמונות להמחשה. בשנת 2014 הוא עדיין נואם בחסד עליון – שולט בתנועות הידיים, בכיווני המבט – מומחה גדול לנאומים, מומחה קטן ביכולת ההשפעה שלהם.

נתניהו מקפיד להגיע לעצרת האו"ם מדי שנה. הוא נהנה מהבמה חסרת ההפרעות, מהמפגש עם מנהיגי העולם, מהעובדה שהישראלים קשובים אליו יותר כשהוא מדבר באנגלית. לכולם סביבו נוח להציג זאת כקרב הרואי: נתניהו והאמת שלו על ישראל מול אולם מלא בצביעות וברמייה. אלא שאם כבר אמת, אז מדובר באירוע חסר משמעות בעצרת שהפכה לחסרת השפעה.

השקרים שאבו־מאזן מפריח לחלל האולם מדי שנה לא משנים דבר, וכך גם הנימוקים ההגיונים של נתניהו. נאומים טובים ככל שיהיו לא משנים אינטרסים של מדינות, ואמת חדה וברורה לא משמשת מגן מפני דבר. העולם מוטרד עכשיו מדעאש לא מאיראן ולא משנה מה נתניהו אומר. ועדת זכויות אדם של האו״ם תמשיך באופן אבסורדי לעסוק בעיקר בצה״ל ולא משנה כמה מוסר ישפך מהבמה . ניכרים דברי אמת - אבל לא בכול מקום.

נתניהו יודע זאת, אנחנו מבינים זאת. ובכל זאת – הוא שם ואנחנו כאן – נהנים לכמה שניות לראות אותו "מכניס להם", יורק לבאר שממנה רק אחרים שותים. לחם ושעשועים להמונים. לא יותר.

הנאום של נתניהו אמש היה בנוי לתלפיות. כל מילה במקומה. נטול טעויות. שוב מתברר שאין בישראל מנהיג פרגמטי יותר מנתניהו: משמאל אין מי שמסוגל לומר בקול שאין פרטנר בצד השני, מימין לנתניהו בנט הוא לא האיש שמסוגל לעמוד באו״ם ולדבר על הנכונות להשיג שלום. ואחרי שאמרנו את זה מי שציפה אמש לנאום מכונן התאכזב – אין כזה דבר.

אולם המליאה הזה כבר ראה הכל, שמע הכל וספג הכל, בלי שדבר השתנה. היו שם כבר דיקטטורים שנאמו במשך שעות על הפרת זכויות אדם של אחרים, אגדות אלף לילה ולילה מהמזרח התיכון, מופעי בידור קומיים של ראשי מדינות מהעולם השלישי, וגם מנהיגים ישראלים שהגיעו מדי שנה לנאום על הצביעות של השאר.

הרצוג קרע החלטה מקוממת של האו"ם, נתניהו צייר פצצה, והאולם כמנהגו נוהג. היה זה קדאפי, שבמופע קומי במיוחד כינה את היושבים מולו בעצרת "תפאורה בלבד", וזה אחרי שהוצג כמלך מלכי המלכים.

במידה מסוימת עצרת האו"ם היא משל לתהליך השלום. שניהם חיים על בסיס חזון שלא יכול להתממש. מול הכאוס בעולם – מאוקראינה ועד עיראק – הדבר האחרון שאפשר לומר על האו"ם זה שהוא מצמצם סכסוכים ופגיעה בחיי אדם. מול נאום אבו־מאזן ונתניהו הדבר האחרון שאפשר להגיד על המזרח התיכון הוא שיש סיכוי כלשהו לחתימה על הסכם שלום.

אין פתרון מוחלט לסכסוך, כפי שאין נאום אחד טוב שמשנה את המציאות. יש החלטות ישראליות שצריך לקבל לגבי יהודה ושומרון, רעיונות חדשים כפי שנתניהו רומז אבל לא מעז לומר למה הוא מתכוון. כשנדע מה אנחנו רוצים מעצמנו, אפשר יהיה לדבר על זה גם באו"ם. בינתיים נתניהו ואנחנו מכורים בסך הכל לעוד תוכנית ריאליטי שהגיעה מניו־יורק.

פורסם ב"ידיעות אחרונות"