מבצע "בית מגידו"

תיאודור הרצל ניחן בכושר ניבוי לא מבוטל: ב-1898 חזה כי מדינת ישראל תקום בתוך 50 שנה. היו לו עוד תחזיות שהתאמתו – למעשה כל מהלך חייו היה בגדר חזון שהתאמת – אבל היה מקום אחד שבו תמיד היה נדמה לי שתיאודורנו פיספס.

גיל רונן , י"ג באדר ב תשס"ג

גיל רונן
גיל רונן
ערוץ 7
תיאודור הרצל ניחן בכושר ניבוי לא מבוטל: ב-1898 חזה כי מדינת ישראל תקום בתוך 50 שנה. היו לו עוד תחזיות שהתאמתו – למעשה כל מהלך חייו היה בגדר חזון שהתאמת – אבל היה מקום אחד שבו תמיד היה נדמה לי שתיאודורנו פיספס. בתארו את מדינת היהודים שתקום, הרצל ניבא כי המקצוע המוביל בה יהיה מקצוע התיאטרון. לא ביטחון, לא חקלאות – תיאטרון.

היום נדמה לי שהרצל לא פיספס כלל – אלא שאני פיספסתי, ולא הבנתי אותו נכון. ראשית, צריך לזכור שבעת שהרצל התנבא, לא היתה תעשיית קולנוע, לא היתה טלוויזיה ולא היה אינטרנט. כשהרצל, העיתונאי-מחזאי, רצה להמחיש רעיון מדיני יצירתי כמו מדינת היהודים, הוא נאלץ לעשות זאת באמצעות ספר. אילו יכול היה להמחיש את חזונו באמצעות סרט קולנוע, סדרת טלוויזיה, או מצגת 'פלאש' באינטרנט – אין לי שום ספק שהיה בוחר את אמצעי ההמחשה הללו. כשהרצל אמר "תיאטרון", הוא התכוון בעצם להפקות דרמטיות מבויימות המוצגות בפני קהל גדול. ובהפקות דרמטיות מבויימות כאלה אנחנו אכן הופכים למובילים עולמיים.

על מה אני מדבר?

לא, לא על תיאטרון "הבימה" או "גשר", וגם לא על הסרטים הישראליים הנפלאים שלנו, שתמיד איכשהו עוסקים בחיילים שמתאהבים בערביות, בחיילים שמתאהבים זה בזה, או בחיילים שמתאהבים בעצמם. להפקות הטלוויזיוניות/קולנועיות הגדולות של ארץ ישראל המודרנית אחראים גאוני תקשורת ערביים כמו יאסר ערפאת ואחמד טיבי. מלחמת הטרור נפתחה באחד האירועים המבויימים החזקים ביותר בתולדות הטלוויזיה: הוצאה להורג של ילד עזתי, מוחמד א-דורה, בזרועות אביו. אחר כך היתה תקופה מאוד מוצלחת, מבחינת אפקט הסברתי: תקופת "אינתיפאדת השלום" (קרדיט על השם שייך לאחמד טיבי, אם כי השם עצמו לא כל כך תפס), שבה הופקו אלפי סרטוני הסברה בכיכובם של סטטיסטים צעירים, משליכי האבנים הערביים.

אחד הדברים הגאוניים בהפקות הערביות החדשות זה שדרוש עבורן רק רעיון טוב: אין כמעט צורך במימון. השחקנים מוכנים לעבוד בהתנדבות, ואת צוותי הצילום מספק האוייב. כמובן שהפקת כל ההפקות היתה זו של בן לאדן: היתה כאן גאונות של ממש, מבחינת יצירת אפקט תודעתי (פחד!!!) באמצעים ויזואליים. בן לאדן ידע, הרי, שסביר מאוד שיהיו תיירים שיצלמו את המגדלים במקרה, כשהמטוס הראשון יפגע. אך ליתר ביטחון, הוא דאג לפער של כמה דקות טובות בין הפגיעה הראשונה לשניה, בכדי להבטיח שהרגע עצמו – רגע החדירה והפיצוץ – יתועד (וכבר היה איזה שחקן הוליוודי – ג'ון קיוסק? – שהעיר על כך). זו גאונות, רבותי. גאונות מרושעת, כמו זו של היטלר ולני ריפנשטאל – אך גאונות בכל זאת.

נניח לבן לאדן, שהוא מפיק-על עצמאי. נחזור לארץ ישראל, ההוליווד של ההפקות הערביות החדשות. "הטבח בג'נין" היתה אמנם הפקה פחות מוצלחת מכמה עבודות אחרות של אולפני טיבי/ערפאת, אבל רחוקה מלהיות כישלון. וצריך להזכיר הפקה אחרת, שלא קיבלה בשום מקום את השבחים שהיא ראוייה להם: הפקת "גיא רייף חוטף בוקס" – הפקת יחיד מזהירה של אחמד טיבי. טיבי אחראי לעצם הקמת ועדת החקירה החולנית ההיא, והוא גם זה שדאג להביא לאולם הדיונים אוטובוס של הורים שכולים, ומן הסתם גם חימם אותם כראוי מבעוד מועד. את השאר עשה עבורו האב השכול ההוא, שטיבי דאג גם – אני מנחש – להושיב אותו במקום הנכון בשורה הראשונה. התוצאה היתה תשובתו דלת התקציב של ח"כ טיבי ל"מגדלי התאומים הלוהטים" של בן לאדן: מפקד תחנת משטרה חשובה מאוד – מבחינת מיקומה בקרב ערביי ישראל – חוטף בוקס בפרצוף ומדמם לעיני כל העם. מטרתו של טיבי היא להמיס את אפקט ההרתעה שבנתה המדינה מול ערביי ישראל ב-1948 ובעשורים שאחריה. ברגע שההרתעה הזו תתמוסס – ערביי ישראל ימרדו בהמוניהם. ברגע שערביי ישראל ימרדו בהמוניהם – הלך על המדינה הזאת.

אני גר בוואדי ערה, ואני מכיר את הערבים שם. חלקם שכני. אני אומר לכם, קוראי "ערוץ 7": לטיבי יש משימה לא קלה. ערביי ישראל התרגלו לדמוקרטיה, הם התרגלו לחיים הטובים, והם הפנימו ערכים יהודיים לא מעטים. יש בהם אנשים טובים, ואפילו טובים מאוד. אל תטעו בהם, אל תפחדו מהם, ואל תשנאו אותם. תעשו הפרדה מוחלטת במוח שלכם, בין ערביי ישראל לבין הפלשתינים. אום אל פחם אינה רמאללה. נכון, הם סטו מהדרך, והם עוד יסטו ממנה הלאה. אין ספק שערביי ישראל צריכים לחטוף מכה חזקה על הראש, מכה מרתיעה, שתזכיר להם את הלקחים שהם למדו ב-1948 – אבל לי אין גם ספק שאחר כך הם יחזרו להיות בסדר. צריך לנער אותם חזק, זה הכל.

באוקטובר 2000 הייתי תושב קציר – היישוב שהתפרסם בשל ניסיון ההתנחלות הערבי בתוכו, ובג"צ שהוגש במסגרת הניסיון הזה. שבועיים או שלושה אחרי פרוץ המהומות בוואדי הלכתי לאום אל פחם, נכנסתי למשרדי החברה הכלכלית של אום אל פחם עם מכר שלי שעובד שם בעירייה, וביקשתי להירשם למכרז "בנה ביתך" לשכונה חדשה המוקמת שם על אדמות מנהל מקרקעי ישראל. הסבירו לי יפה שאני לא יכול להירשם, כי המכרז נועד לתושבי המקום בלבד. החלפנו כמה בדיחות – אני אמרתי להם שהם עושים טעות, כי אם יהיה יהודי בשכונה הם יקבלו עבורה יותר תקציבים – והלכתי. את האפקט התקשורתי שרציתי להשיג, השגתי. ואני עדיין בחיים, אתם רואים.

אנחנו צריכים להרים הפקה ציונית בוואדי ערה (נחל עירון). ואדי ערה הוא המקום הנכון להפקה הזאת, כי הוואדי הוא אדמה שגם האו"ם מכיר בה כשלנו, על פי החוק הבינלאומי. אלה לא "שטחים כבושים". כל הפקה הסברתית שנעשה ביש"ע נידונה מראש לכישלון. ואדי ערה זה סיפור אחר.

לא יהיו בהפקה הזאת חיילים במדים. לא יהיו טנקים וג'יפים. לא יהיו מתנחלים. לא יהיו מסרים דתיים-משיחיים. לא יהיה כהניזם. תהיה קבוצה של יהודים-ישראליים, תושבי האזור, שקנו בית בכפר קרע, או באום אל-פחם, או במוסמוס. אין בעיה למצוא מוכר ערבי (אני אומר לכם: אין בעיה). נעבור לגור בבית הזה. נקרא לו "בית מגידו". נהפוך אותו לבית פתוח המוקדש לזכרו של בנימין זאב הרצל, ולהנצחת חשיבותו האסטרטגית של וואדי ערה בתולדות האזור, ולתיאור הצבאות שעברו בו – מפרשיו של פרעה תותמוס השלישי, ועד לחיל המשלוח של הגנרל אלנבי. נסביר עד כמה הוואדי חשוב היום. נשים עליו דגל ישראל ענקי שייראה למרחקים, ותמונה גדולה עוד יותר של תיאודור הרצל. זה ייראה בערך ככה . ייתכן שנוכל לקבל מימון גם מגורמים נוצריים בארה"ב: השם "מגידו" אומר להם הרבה.

אני מניח שיבואו להוציא אותנו מהבית הזה. שיבואו. שיסבירו למה להם מותר לקנות בית בקציר, ולי אסור לקנות בית במוסמוס. שיסבירו את האלימות שלהם כלפי אזרחים ישראליים על אדמת ישראל. שיסבירו למה אסור לנו להגן על הבית שלנו – הבית שהוא עדיין לא שלנו, 55 שנים אחרי 1948. ברחבה שמחוץ לבית נכין יציע מיוחד לעיתונאים. ייתכן שממשלת ישראל תימנע מאיתנו להיכנס לבית, אבל לכו תדעו: אם מצבנו ההסברתי בעולם יהיה מספיק נואש, אולי יתנו לנו אור ירוק – או לפחות צהוב.