היעד הבא של מדינת האסלאם
היעד הבא של מדינת האסלאם

עוקבה בן נאפע היה אחד מהמצביאים הבולטים בראשית תקופת האסלאם, שעמד בראש צבא האסלאם כשכבש זה את צפון אפריקה בשנות השבעים והשמונים של המאה השביעית.

עוקבה היה ידוע בעוז רוחו, כמו גם במיומנותו הגדולה בשימוש בחרב, והיה דוגמה ומופת לחייליו ולפקודיו בעניין האופן שבו יש לאתגר את הקשר בין ראשיהם וכתפיהם של לוחמי העמים הנכבשים. גבורתו זו זיכתה אותו במקום של כבוד ברשימת גיבורי האסלאם.

מזה שנתיים פועלת קבוצה של ג'יהאדיסטים באזורי הגבול בין תוניסיה ולוב, והם מידי פעם מחסלים כלי רכב המשמשים את כוחות הביטחון התוניסאיים ומפילים בהם חללים רבים. הקבוצה הזו מכנה את עצמה – כמה מפתיע – "גדוד עוקבה בן נאפע". האג'נדה הג'יהאדיסטית של הגדוד ידועה מאז החל לפעול, כמו גם היכולת שלו לגייס לוחמים, להצטייד בכלי נשק מגוונים ולהטיל את חיתתו על אזורים נרחבים. נהוג לשייך את הגדוד לקבוצה ג'יהאדיסטית רחבה ומוכרת, "אלקאעדה של המגרב האסלאמי" – שלוחת אלקאעדה בצפון אפריקה.

אלא שלאחרונה עלתה שאלה חשובה לגבי הנאמנות של הגדוד, שכן הגיעו ידיעות שהנהגתו נוטה להישבע אמונים לח'ליף אבו בכר אלבגדאדי, מנהיג "מדינת האסלאם". השאלה הזו חשובה לאור הפילוג – שעדיין קיים – בין אלקאעדה ומנהיגה אימן אלזוואהירי מצד אחד, ובין "מדינת האסלאם" ומנהיגה הח'ליף אבו בכר אלבגדאדי.

המתקפה המערבית נגד "מדינת האסלאם" מעלה בעוצמה גדולה את סוגיית הפילוג בין אלקאעדה ו"מדינת האסלאם" שהחלה את דרכה בשנת 2004 כסניף של אלקאעדה בעיראק. עתה, ובגלל המתקפה המערבית, עולים קולות הקוראים לשני הארגונים הג'יהאדיסטים הסונים להתאחד כדי לעמוד יחדיו בפני מתקפת הכופרים.

בהקשר זה חשוב לציין שאחד הכוחות הנלחמים נגד "מדינת האסלאם" הוא צבא הפש-מרגה הכורדי. צבא זה נחל כמה תבוסות במלחמתו נגד "צבא האסלאם" בחדשים האחרונים, אך בימים האחרונים זכו לוחמיו לכמה ניצחונות בשטח, בזכות נשק חדש וקטלני – בעיקר טילים נגד טנקים – שהגיעו אליהם מאיראן.

עובדה זו מעניינת במיוחד לאור העובדה שאיראן היא מדינה שיעית, והפש-מרגה הוא סוני, אבל שני הצדדים רואים את הסכנה המשותפת ומשתפים – בשלב זה –  פעולה. ייתכן מאוד שהיה במערב, ואולי גם בוושינגטון, מי ש"עודד" את איראן לספק נשק מתקדם לכורדים, עם הבנה שכשיגיע הזמן לדון בתיק הגרעיני האיראני ייזכר לטובה הסיוע שלהם למלחמה נגד "מדינת האסלאם".

וחזרה לתוניסיה. שר הפנים, לוטפי בן ג'דו, גילה שארגון אלקאעדה העביר לאנשיו בצפון אפריקה הוראה לחסל, שוב: לחסל, את כל מי שינסה להביא את רעיון "מדינת האסלאם" לאזור זה, שהיה עד היום "שייך" לאלקאעדה ללא עוררין. הגילוי הזה מזכיר לשומעים את סכסוך הדמים המתנהל בין "מדינת האסלאם" ובין "ג'בהת אלנוסרה" על אדמת סוריה, סכסוך שקרבנותיו הם גם האזרחים הפשוטים שכל צד מנסה – באמצעיו האלימים – למשוך לצידו. הפחד של ממשלת תוניס, וגם של תומכי הג'יהאד, הוא שמאבק דומה על אדמתם יביא לחיסול המונים כפי שמתרחש בסוריה, לא רק באזורי הגבולות של תוניסיה, במזרח עם לוב ובמערב עם אלג'יריה, אלא גם במשכנות העוני בפרברי הערים, שכונות שהאוכלוסייה בהן דתית למדיי.

השמות הבולטים בין תומכי אלקאעדה באזור הם עבד אלמאלכ דורקדאל האלג'יראי, ולוקמאן אבו צח'ר התוניסאי. לשמחתם, ארגון "מדינת האסלאם" עדיין לא הוכרז רשמית בתוניסיה, אך יש סימנים מעידים על התגברות הנוכחות של אנשים הנוטים לארגון זה. הדבר מופיע באמצעי התקשורת החברתית, בצורת דברי שבח והתפארות במעשי "מדינת האסלאם" בסוריה ובעיראק, והזדהות עימה, עם מטרותיה והאמצעים שהיא מפעילה.

אבל הסכנה המוחשית יותר נשקפת לתוניסיה ממאות תוניסאים ששבו משדה הג'יהאד בסוריה ובעיראק, אחרי שצברו ניסיון רב במבצעי פיצוץ, חבלה, מיקוש ושחיטה, ולאחר שעברו אימונים נוספים במחנות הג'יהאד בלוב. אלה, אם יצטרפו לגדוד "עוקבה בן נאפע", יהפכו אותו לסניף התוניסאי של "מדינת האסלאם". למעשה, ייתכן שזה כבר קרה, שכן יש ידיעה על כך שהגדוד נשבע אמונים לח'ליף אבו בכר אלבגדאדי, וקרא לו "להתקדם, לחצות את הגבולות ולרסק את כסאות העריצים הכופרים בכל מקום".

המדינה התוניסאית רודפת את הגדוד מאז החל לפעול באזורי ההרים בגבול תוניסיה-אלג'יריה, במיוחד בהר אלשעאנבי, ולאחר שהצליח להרוג עשרות חיילים ושוטרים. רדיפת הארגון חשובה במיוחד לאור תכנית הממשלה לקיים בחירות לפרלמנט ולנשיאות במהלך אוקטובר ונובמבר השנה.

תוניסיה רואה במלחמתה נגד הג'יהאדיסטים מאבק של חיים ומוות, בעיקר לאור מה שקורה בסוריה ובעיראק. בשנה האחרונה נעצרו – על פי טענת שר הפנים של תוניסיה – יותר מאלפיים טרוריסטים, כרבע מהם אנשים ששבו מהג'יהאד בסוריה ובעיראק. לטענתו, למנגנוני הביטחון התוניסאים יש נוכחות צפופה בקרב האוכלוסיה, ואנשיו איתרו ניסיונות לבצע פעולות טרור במדינה במהלך חג הקרבן הנחוג בימים אלה. כוחות הביטחון ערכו מעצרים המוניים בקרב חשודים בשכונות העוני של הערים, המהווים תאי טרור רדומים.

אלא שהבעיה העיקרית של תוניסיה היא העובדה שגבולותיה עם לוב ואלג'יריה הם על המפה בלבד, ובשטח מדובר באזורים הרריים שלכלי הרכב של הצבא אין בהם יתרון על חמורים, פרדות או אנשים עמוסי נשק ותחמושת, הצועדים בביטחה בשבילים צרים, תלולים ומפותלים, "בין הרים ובין סלעים". ראה מקרה סיני, הג'יהאדיסטים והצבא המצרי שלא מצליח להשתלט עליהם.

הממשל בתוניסיה איננו דיקטטורה אלא משחק פוליטי דמוקרטי במידה רבה, שבו משתתפות מפלגות, חלקן בעלות אופי חילוני ליברלי, וחלקן דתי אסלאמי, ורבים מהפוליטיקאים מושחתים. לכן המערכת שבירה ופריכה, ומשברים פוליטיים מלווים את המדינה מאז שסולק הנשיא זין אלעאבדין בן עלי בינואר 2011.

הכלכלה של תוניסיה מקרטעת ומגזרים רבים חשים שהדמוקרטיה לא שיפרה את מצבם האישי והכלכלי. הציבור החילוני עדיין מזדהה עם המדינה במידה רבה, אך המגזרים הנוטים לאסלאם קרובים יותר לקבל את הפתרון האסלאמי לתחלואי החברה והמדינה. המרחק בין הפתרון האסלאמי ובין האג'נדה של אלקאעדה ומדינת האסלאם הולך ומצטמצם ככל שהמשברים הפוליטיים שתוניסיה סובלת מהם מתארכים.

לא ברור אם המערב יכול לסייע לממשל בתוניסיה בשלב זה, מעבר לסיוע מודיעיני חשאי על התארגנויות וקבוצות ג'יהאדיסטיות, שכן כל סיוע מערבי גלוי מערער את הלגיטימיות המוגבלת של הממשל בעיני הנאמנים לאסלאם. אלא שברור שאם הממשל התוניסאי ייכשל במאבק נגד הג'יהאדיסטים – אלקאעדה או מדינת האסלאם – המערב יישאב לתוך הבלגן שייווצר בדיוק כפי שהוא נשאב לתוך הביצה הטובענית בעיראק ובסוריה.

הסכנה הנשקפת מתוניסיה לאירופה קרובה בהרבה מבחינה גאוגרפית לאירופה, וסירת מחבלים חמושים יכולה לעבור את המרחק מתוניסיה לאיטליה במשט מהיר של לילה אחד. התערבות אירופית בתוניסיה תתרחש בשלב מוקדם בהרבה מההתערבות בסוריה ובעיראק, ולכן הזירה התוניסאית עלולה להיות נפיצה יותר אפילו מזו של סוריה ועיראק.

ללא ספק, הגיע הזמן לנסח מחדש את כללי המלחמה ואת האמנות הבינלאומיות העומדות בבסיס הדין הבינלאומי הנוגע לניהול קונפליקטים. אלו נקבעו כשהעולם דיבר על צבאות ומדינות, והן אינן רלוונטיות למלחמה העכשווית, שבה מדינה מודרנית מוצאת את עצמה נלחמת נגד מיליציות הפועלות בשיטות הלקוחות מהמאה השביעית.

מושגים כמו "הרחקת הלחימה מאזרחים", "זכויות אדם של לוחמים" ו"יחס לשבויים" שנקבעו באירופה אחרי מלחמות העולם, איבדו את הרלוונטיות בשנים האחרונות. מרבית המלחמות בעשרים השנים האחרונות הן בהשתתפות ארגונים שהדין הבינלאומי והאמנות הבינלאומיות אינן בעלות משמעות בעיניהם. כל תפקידן של מיליציות אלה הוא לשתק את כוח הצבאות הסדירים הנאלצים להילחם נגד לוחמים לבושי בגדים אזרחיים המתחבאים בשטחים מאוכלסים כדי להימנע מפגיעה עקב הרגישות הרבה של מדינות מודרניות לפגוע באזרחים שלווים.

תוניסיה עלולה להיות שדה הקרב הבא שבו שוב יפלו חלל המושגים המערביים על ניהול מלחמה.