'ורוח אלקים מרחפת על פני המים'. כך חקוקה בנו, תלמידי הרב אקשטיין, דמותו החינוכית.

רוח שקטה מרחפת מעל פני התלמידים, נוגעת ולא נוגעת, רחוקה וקרובה, מחייכת ומבקרת, אך בעיקר- רוח הוד מאירה.

כל מי שלמד בישיבה מכיר את התחושה שהיתה בסדר ערב- הרב אקשטיין יושב במזרח עם הסטנדר שלו, מתנדנד ולומד, וכולם בבית המדרש בטוחים שהוא מביט בהם אישית, בוחן אותם, מתעניין בהם.

היה בו ברב אקשטיין משהו גנוז, משהו שלא הצלחנו לפענח בגיל הישיבה התיכונית. הוא היה עם חיוך כמעט קבוע, ועם חוש חינוכי ביקורתי בה בעת. תמיד היתה תחושה שהוא לא אומר את הכל, שיש מה לשמוע ויש לאן להגיע, יש סיבה להשתדל, ואפילו היה רצון להתחבב עליו וכביכול לקבל ממנו אישור שאתה בסדר. בגיל הישיבה התיכונית יש ערך רב לדמות כזו, המשדרת סמכות ותורה, והרצון לקבל ממנו אישור נפשי לדרך האישית של התלמיד, נבע ממעמדו המוערך בעינינו.

השיעורים שלו היו מעמיקים עבורנו במחשבת ישראל ובגמרא, אך היה בהם גם רגש אנושי, וראינו את ההתלהבות שלו מסברא נכונה או מלימוד אחת הדעות במחשבת. מי לא זוכר את הרב אקשטיין מרים ידייםלמעלה וצועק בסגנון המתוק המיוחד לו 'זה מדהים!'. ואנחנו חשבנו- מה מדהים? הכוזרי? אביי? מה מדהים בזה? עד שבמשך השנים הבנו שהכל אמת, בלי טיפת הצגה. הכוזרי ואביי הם החיים עצמם, והם הדבר המדהים ביותר שנברא בעולם שלנו. לשם הוא כיוון, ולשם השתדלנו להגיע.

לראות ולשמוע את הרב שמואל מתפלל, היתה חויה מיוחדת. אנו זוכרים תפילה עם ניגון רגשי, עם דגשים שלא ישכחו, קדיש שכל מילה בו מכוונת ובעצימת עיניים. הוא ידע להתפלל, ולגרום למביטים בו להתפלל איתו.

שיחות רבות וארוכות היו לי עם הרב אקשטיין במהלך החיים. בכולן, הרגשתי קטן לידו, לא רק בגיל אלא בעיקר בשלוות הנפש והיכולת שלו לנהל בחכמה ובבריאות רוחנית את המציאות האישית והציבורית שהיתה כפופה לו. הוא היה במלא מובן המילה החסיד של ספר הכוזרי, דהיינו המושל בכוחות הנפש.

פעם שאלתי אותו מדוע הוא ישן בכל יום בצהריים, והוא ענה שמי שישן בצהריים, יש לו איזון בכל היום. אני זוכר שקישרתי את זה בגיל הישיבה התיכונית לכך שהוא היה מלמד כל הבוקר אותנו, ובצהריים היה עם חברותא קבועה בבית המדרש של ישיבת ההסדר, לומד עד הערב, בלי לקום. זו היתה דוגמא לאדם שלא רק מחנך אלא גם מבצע- יש לך זמן? יש תורה. הוא היה מלא בה, בחן שלה, בישרות שלה, בנורמאליות שלה. ואת זה השתדלנו מאד לינוק ממנו.

הוא העריץ במלא מובן המילה, את ישיבת מרכז הרב. הוא הכיר לה תודה על כך שגידלה אותו במשך שנים רבות ובנתה בו את הקומה הרוחנית והתורנית. פעמים רבות אמר לי כך, שהוא לא היה יוצא 'שמואל אקשטיין של היום' (-כדבריו) בלי ישיבת מרכז הרב ששינתה אותו והוציאה אותו מגדר עם הארץ לגדר תלמיד חכם.

הוא סיפר לי על הקשיים שהיו לו בישיבה בהתחלה, וסיפר על החוויה הרוחנית להתגבר עליהם. אני מניח ששיחות אלו היו הגורם העיקרי לכך שאני ורבים, המשכנו משעלבים לישיבת מרכז הרב. רצינו להפוך לדבר המיוחד הזה ששמו תלמיד חכם עם שאר רוח, והלואי שנזכה לכך בעתיד.

הרב אקשטיין היה מאד מאוזן, חכם, בעל תמונה כוללת. לא היתה שיחה אצלו שהתחילה בבעיה ונגמרה בפתרון הבעיה בלבד. היתה בעיה? הוא היה מדבר עליה קודם ברמה הערכית, עם איזה סיפור על הרב דסלר, מרחיב את המבט, מאזן אותו, ואז כשהדיון מתרומם מעל הגשמיות, אפשר היה לגשת גם לפתרון עצמו.

היתה בו ענווה יתירה, מעולם לא שמעתי ממנו התפארות על עצמו. בקרית החינוך בשעלבים היה ידוע שבכל סכסוך אם יש, פונים לרב אקשטיין שיסייע לברור וליישב את הרוחות. שיקול הדעת שבו לצד הענווה והמתינות, בנו דמות מיוחדת מאד.

הרב אקשטיין, תלמידיך חייבים לך הרבה טובות. תודה שבנית אותנו, ואנו מקווים שמעשינו יהיו לך לנחת בשמים, כרבם של אלפים שזכו להכיר את פניך החכמות והמאירות בגיל שבו עוצבה דמותם.