ואכלת, ולא שבעת

הבסיס למנגנון הקפיטליסטי הוא יצירת אנשים שאינם שמחים במה שיש להם, אלא מתוסכלים ממוצרים מיותרים

מרדכי קרפל , כ"ז בתשרי תשע"ה

מוטי קרפל
מוטי קרפל
צילום: עצמי

מחאת המילקי המפורסמת איננה טלית שכולה תכלת; יש בה הרבה פרובוקציה, אינטרסים, יחסי ציבור משומנים וגם פוסט-ציונות אופיינית. אבל כמו כל שקר, יש בה גם ניצוץ של אמת, שאם לא כן היא לא היתה יוצרת הד רחב כל כך, ואותו ראוי לברר.

מחאת המילקי איננה מודעת לעצמה ולשורשיה; היא מכוונת לכאורה כנגד הממשלה או יוקר המחיה, אבל באמת יעדה הוא הקפיטליזם המערבי. השיטה. עגל הזהב לו סוגד הקפיטליזם הזה מכונה במקומותינו – הצמיחה. הצמיחה הכלכלית היא חזות הכל. היא מדד-העל לבדיקת מצבה של חברה. ובכדי שהיא לא תרד או תיעצר כליל חלילה, צריך לפרנס אותה בתמידיות – בצריכה. הצריכה היא המנוף של הצמיחה.

תרבות הצרכנות איננה מקרית אם כן; היא מעוגנת בעומק הקפיטליזם. היא מבוססת על יצירת ביקוש מלאכותי מתמיד למוצרים, כתנאי לצמיחה כלכלית. ומכיוון שביקוש כזה איננו צורך אובייקטיבי, פועלת מכונת התרבות הקפיטליסטית ליצירת תחושה פסיכולוגית של חסר חומרי מתמיד, בניגוד לצרכים האובייקטיביים.

ייעדו של המנגנון הפסיכולוגי הזה אינו אלה הנצרכים באמת – השכבות החלשות, אלא דווקא אלה שיש להם ושיש בכוחם לקנות עוד, שיש להם מה שמכונה "כוח קניה" – שכבות הביניים. לכן דווקא הם המתוסכלים.

מכונת הקפיטליזם דואגת ליצור אצלם תחושה מתמידה של חוסר סיפוק מהקיים, ממה שכבר יש להם – ממה שבדרך כלל אמור להספיק להם מבחינה חומרית-אובייקטיבית. כך יוצר המנגנון הקפיטליסטי אנשים נאורים ורציונלים לכאורה, שאינם שמחים במה שיש להם, אלא מתוסכלים ממוצרים מיותרים שאין להם – מילקי לדוגמה – או שאין להם בתדירות גבוהה, או שאינם מהמותג הנכון.

כך נוצרת תרבות שלימה שיש לה כמעט הכל, בוודאי יותר מכל תרבות אנושית קודמת. יש לה מה לאכול, והיא אוכלת, ואפילו משמינה – אבל איננה שבעה. ואגב, מנגנון זה מוודא היטב שצרכניו לא יחסכו חלילה, לא ישמרו לעצמם את כוח הקניה העודף שלהם ולא ישלטו בו. הצרכים המידיים – ולא חסכון ארוך טווח לדירה למשל – הופכים לאובססיביים. הדור שעבר, שבנה את המדינה, יכול היה לקנות דירה בין היתר משום שהוא יכול היה לחסוך ולשלוט בצרכיו.

"ואכלת ושבעת וברכת" מורה תורת ישראל. לא רק על האכילה יש לברך; תחושת השובע לא פחות משמעותית ממנה. ואלה שני עניינים שונים. אבל אם אין "שבעת" – והמנגנון הקפיטליסטי מגויס כולו לשם כך – אין גם "ברכת". והחיים הופכים למקוללים.

הצורך בהתחדשות מתמדת

המנגנון הקפיטליסטי מבוסס על אחת העובדות הפסיכולוגיות הבסיסיות ביותר במבנה הבריאה בכלל ובנפש האדם בפרט – הצורך בחידוש. הבריאה כולה מתחדשת בכל יום, בכל רגע, באופן מתמיד. ריבונו של עולם, חי החיים, מזרים לבריאה כולה זרמי חיים וברכה מתרבים והולכים בכל רגע ורגע, ובכדי שהיא תוכל לקלוט אותם, מוטבע בה הצורך בחידוש. הצורך האנושי בהתחדשות מתמדת הוא ברכה אלוקית שאין כדוגמתה. בחברה מתוקנת, נאורה – מאמינה – הצורך הזה מכוון למקומו הנכון: להתחדשות תודעתית ורוחנית מתמדת של החיים. "חדשים לבקרים רבה אמונתך" (איכה, ג, כ"ג). האדם הנאור באמת מקדיש לממד החומרי של החיים, לצרכי הקיום הרציונאליים, את מקומם הנכון – והמוגבל – ושולט בהם; את ההתחדשות המתמדת, שהוא זקוק לה כאוויר לנשימה – הוא מגשים בממד הרוחני.

אבל בחברה הקפיטליסטית, שעובדת לעגל הזהב של הצמיחה, ושמקדשיה הם ה"קניון" על כל אביזריו, ההתחדשות היחידה הידועה והמוכרת היא ב"שופינג". הקפיטליזם הצרכני מבוסס על הזניית הרצון האנושי להתחדשות מתמדת, רצון המוטבע בו בהטבעה אלוקית, בדיוק כדרך שתרבות הפורנוגרפיה בנויה כולה על הזניית יצר חיובי וקדוש אחר של האדם – היצר המוטבע בו להעניק חיים ולהמשיכם לנצח.

והעבדים, אנחנו כולנו, זועקים תחת עול העבודה ורוחנו קצרה מלשמוע את הקול הפנימי שלנו המורה לנו לצאת לחרות.

זעקת המילקי, אם כן, היא ביטוי לתסכול עמוק, לא רק מניפולציה. היא איננה מכוונת למקום הנכון, וממילא איננה יודעת את פתרונה. פתרונה איננו באיזה שיטה חברתית- סוציאלית חדשה ומתוחכמת שעדיין לא נודעה ושתביא לחלוקה ראויה יותר של העושר. הוא וודאי גם איננו בכל מיני פוליטיקאים – שרלטנים, תמימים, טיפשים או ציניים – שמנסים גם הם "לרכב על הגל" ולגזור קופון על חשבון התסכול. "באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן האני, ומוסיפים תבן למדורה, משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות והלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, והאני הולך ומשתכח.." (הרב קוק, אורות הקודש, חלק ג', עמוד ק"מ).

התשובה היא במודעות לשימוש הנלוז שעושה הקפיטליזם המערבי בצורך האמיתי שלנו להתחדשות מתמדת, בהכרה עד כמה הצורך הזה יקר וחשוב, ובהבנה היכן הוא באמת יכול לבוא על סיפוקו.

התשובה היא בחזרה לעצמנו; האישי והלאומי. לישראליות.

(לצד החיובי של הקפיטליזם – היוזמה, היצרתיות, החדשנות, ההתפתחות המתמדת – ניתן להגיע גם בדרכים ישרות, אלא שזה כבר עניין למאמר נפרד)