ירושלים בן ערביים

ד"ר יועז הנדל , א' בחשון תשע"ה

יועז הנדל
יועז הנדל
צילום: מיטל כהן

ביום רביעי בזמן פיגוע הדריסה בעיר ישבתי עם שלושה חברים אמריקאים, מרחק חמש דקות נסיעה משם. הם תומכים בישראל, אבל מתקשים להבין אותה.

כך גם הישראלים תומכים באחדות ירושלים אבל מתקשים להבין מה זה אומר. השולחן היה יציב, הכוסות לא רעדו. העיר הזאת שידעה פיגועים רועשים ופיצוצים מדממים, סובלת עכשיו בשקט. הפיגועים נגמרים מהר. עד שיצאתי מהפגישה איתם הזירה כבר התפנתה. הרכבת הקלה תוכננה לדו קיום.

מסילה שמחברת בין יהודים לערבים. כולם ביחד באותם קרונות חדשים. היה חלום נותר שיברו. 40% מקרונות הרכבת נשברו בתקיפות על רקע לאומני. המספרים הוסתרו, נזנחו כדי לא לעורר בהלה.

השכונות הערביות מתחלקות בין אלה שבתוך הגדר ובין אלה שבחוץ. אלה שבפנים חסרי ריבונות אבל אפשר להבחין בכך בעין, להרגיש על המכונית אם נקלעת בזמן לא מתאים. השכונות שבחוץ הן ירושלים רק בתיאוריה. אין שם רכבות, ישראלים ושוטרים- רק דמי ביטוח לאומי. עבודה בעיניים –הגדר מסתירה.

הפיגוע שאירע בשבוע שעבר יוצא דופן, על קו העימות נמצאים בעיקר ילדים. הם האינתיפאדה החדשה. זה מצטלם לא טוב כשתופסים אותם, זה בלתי נסבל כשלא תופסים. מערכת המשפט הישראלית יכולה להכניס את ההורים למשוואה.

בשבוע שעבר שוחחתי עם פרקליטת מחוז ירושלים אפשר וניתן להעניש על הזנחה ופגיעה בשלום הציבור. ההורים ישלמו קנסות הם ישמרו את הילדים בבית.

לשם כך צריך נוכחות משטרתית, התגייסות ולא רק ביום ירושלים. מאחורי הילדים יש מבוגרים.

שם ופה.

בממשלת ישראל הם צריכים להחליט על ריבונות בשכונות האלה.

שעתיים אחרי הפיגוע הכריז אהרונוביץ על תגבור המשטרה. מאות שוטרים עלו. בעוד שבוע ירדו. כמו הרכבת הקלה – הם נוסעים במהירות, מצוחצחים , חוטפים אבנים וחוזרים לתחנה.