אלוקים, לא במכון לדמוקרטיה

ד"ר דרור אידר , ד' בחשון תשע"ה

דרור אידר
דרור אידר
קול ישראל

לאחרונה התגלעה מחלוקת בין מייסד המכון הישראלי לדמוקרטיה, אריק כרמון, לחברים הדתיים במכון באשר למקומו של אלוהים בספֶרה הציבורית.

יש במחלוקת כדי ללמד על מיקומו של המכון במפה הפוליטית, על תפיסת הדמוקרטיה שלו והנחות היסוד שעל בסיסן מתבקשים חבריו לפעול. ולא רק הדתיים; גם עמיתי המחקר (המועטים!), בעלי השקפות עולם שמרניות־ימניות, לא עלינו, מתנהגים במכון כ"אנוסים חברתיים". האם התוודענו אי פעם מצד המכון לעמדה שצידדה בהשקפת עולם שמרנית־ימנית?

המתח הבסיסי בחברה הישראלית מתקיים ביחס לסוגיות "דת ומדינה". אלוהים כמשל למקומה של המסורת הדתית בחיינו. הנה דברי כרמון: "בהתמודדות עם דילמות הנוגעות לחיים ומוות, אין מקום לנוכחות אלוהים בצבא של מדינה דמוקרטית... האלוהים הוא עניין אישי, פרטי". הוא ציטט את מייקל וולצר שאמר: "היחיד בדמוקרטיה חייב להפוך את סיבת ההתחייבות למוות, למניע של צייתנות וולונטרית".

כלומר, הציות לסמכות בחברה דמוקרטית בא מרצונו של האדם, בעוד שבדת מדובר ב"ציות עיוור". עוד קבע כרמון באופן גורף שאין מקום לאלוהים בפקודת קרב. "הצבא לא יכול להיות סבלני בשום פנים ואופן להנכחה של האלוהים". וכן: "מה שקרה בכל המדינות המערביות הוא שהאלוהים אינו קיים בספירה הציבורית".

חיזרו וקיראו. 2,000 שנה חיכה העם היהודי למדינה עצמאית, "ותחזינה עינינו בשובך לציון", כדי לשמוע את דברי הבורות והשחץ הללו, שלפיהם אין מקום לאלוהים בספירה הציבורית שלנו. זה הדנ"א של המכון הזה המתקרא "המכון הישראלי" בה"א הידיעה. רק רגע, אלוהים נמצא בתוך שם המכון, לא? מהו ישראל - "כי שָׂרִיתָ עִם אלוהים ועִם אנשים וַתוכל". שֵם האלוהים טבוע בשם המדינה. אוי ויי.

מי שמנגיד ציות מרצון מול אמונה באלוהים ("ציות עיוור") הוא עיוור בעצמו ומעולם לא האמין. גם אמונה היא וולונטרית, האדם בוחר להאמין; כמו שציות וולונטרי יכול להיות ציות עיוור. איננו אחראים לפחדים הקמאיים של כרמון, ולא להשוואות הטיפשיות עם מה שמתחולל באיסלאם סביבנו. לעיתים גם בובה עשויה לדמות לאדם חי.

כרמון נזעק לנושא, משום שאפילו במכון שלו, "המתונים בקרבנו זזים לעבר הקצה המאיים". כלומר לכיוון "הקיצוניים במחנה הדתי־לאומי". זה כבר מצחיק. שימו לב מה כותב מי שמבקש ללמד אותנו מהי דמוקרטיה: "בנושא האמור אסור באיסור חמור שבמכון שלנו תהיה יותר מדעה אחת!! אין כאן מקום לשתי דעות; יש מקום רק לתמיכה בלתי מתפשרת בעקרונות הדמוקרטיה". אז מה, הרב כרמון מטיל איסור, חרם וקונם על מי שאוחז בדעה אחרת ממנו? מי שחושב שאלוהים ודמוקרטיה הולכים גם הולכים ביחד, שייצא החוצה!

אנקדוטה משעשעת נמצאה בהערת כרמון, שלפיה "הרכב המשתתפים (בדיון) בשולחן העגול היה שגוי, ולא עלה בקנה אחד עם משימת העל של המכון". כלומר, זה לא בסדר שאיפשרנו לקולות אחרים מדי להישמע; יש מטרה למכון, סדר יום פוליטי מסוים, והקולות האחרים גורמים ל"צרימה מאיימת". כרמון מאשש טענה שהשמעתי לא אחת, כי בהינתן הכוח, השמאל הישראלי יסתום פיות. כך עשה וכך ממשיך לעשות בתקשורת, באקדמיה ובמערכת המשפטית. דמוקרטיה בעירבון מוגבל.

ואחרי הרעש, יש לומר שתפיסתו של כרמון, בדומה לקולות נוספים בתוכנו, היא תפיסה פגאנית המקריבה את הריבונות המחשבתית על מזבח רציונליזם עבש וצר בנוסח הנאורות של המאה ה־18. על הדרך היא משליכה את הצורך העמוק של האדם בפריצת גבולות המחשבה הנורמטיביים, את מקומם החיוני וההכרחי של המיתוס, המסורת וחומרי התהום שבשפה ובהתנהגות האנושית והחברתית. בעיקר, יש פה התכחשות לפסיכולוגיית העומק של העם היהודי, שרוב שנותיו ראה באלוהי ישראל את עילת הקיום שלו כעם.

לא צריך להיות אדם דתי כדי להכיר בעובדה ההיסטורית הזאת ובחוסר האפשרות להוציא את אלוהים מחוץ לספירה הציבורית של החברה הישראלית מבלי לשנות את זהותה. 

פורסם בעיתון "ישראל היום"