מסע לנבכי נתניהו

נתניהו איננו שליח של האילומינטי, מרגל אמריקני או מושתל של הקרן, הוא פשוט אדם מאוד ממוקד מטרה, וכל מה שקורה מסביב מחולק אצלו למה משפיע על המטרה ומה לא.

טל גלעד , ח' בחשון תשע"ה

טל גלעד
טל גלעד
עצמי

נתניהו, כדרכו, מגיב קלושות לעלבונות שהממשל האמריקני מטיח בו במישרין או בעקיפין מ"בכירים" אנונימיים כביכול. אצלנו האדרנלין רותח: איך הממשל האמריקני השחצן מרשה לעצמו לדבר כך על ראש מדינה ידידותית? למה נתניהו לא מגיב בתקיפות?

הסיבה היא פשוטה: לא ממש איכפת לו.

אקדים ואומר שדבריי אינם מבוססים על היכרות או מידע פנימי. גם אין פה בעד או נגד נתניהו, זה ניתוח המבוסס על התבוננות בלבד.

נתניהו איננו שליח של האילומינטי, מרגל אמריקני או מושתל של הקרן, הוא פשוט אדם מאוד ממוקד מטרה, וכל מה שקורה מסביב מחולק אצלו למה משפיע על המטרה ומה לא. אם אין לזה חשיבות אסטרטגית, הוא רק ממלמל משהו כדי לצאת ידי חובה, בעיקר כלפי פנים, מנער את זה מהשרוול וממשיך הלאה.

מטרתו העיקרית, אם לא היחידה, של נתניהו היא אחת: הפיכתה של ישראל למעצמה כלכלית וטכנולוגית. מבחינתו כל מה שקרה ויקרה בתחום החוץ והביטחון נובע מזה. עתידה ועוצמתה של ישראל תלויים בכך. בין אם נסכים לתפיסה זו או לא, יש בה הגיון. הרי כולנו מכירים את חוסר האונים בעת עימות עם מי שיש לו כסף.

התחושה היא שגם אם תעשה קולות רועמים של צודק ותרקוד ריקודי מלחמה, בפועל אתה לא יכול לעשות לו כלום, כי הוא רק מרים טלפון למישהו, אומר באדישות ״טפל בזה״ וחוזר לקרוא את הטור הכלכלי כשהוא יושב מול הויטרינה הצופה אל הבריכה שבחיים לא תהיה לך. נתניהו כל הזמן חותר להפוך את ישראל ממקס הזועם בדרכים לעשיר מול הויטרינה.

אם מביטים עשרים שנה לאחור, יש להודות שזה בינתיים עובד לא רע. אמנם ישראל אינה עצמאית כלכלית כי אין היום מדינות עצמאיות כלכלית לגמרי (גם לא ארה״ב, שחייבת את שני צדי הישבן שלה לסין), אך התלות הישירה בארה״ב פחתה משמעותית, היא היום ענין של פסיכולוגיה, מסורת ובעיקר השפעה עקיפה של האחות הגדולה בנושאים אחרים. כבר לא כל הביצים בסל אחד. אם בעבר החרם הערבי היה איום משמעותי על כלכלת ישראל, היום החרמות אינן איום על הלחם אלא על החמאה של החמאה. הסיבה שהקרן וידידיה מנסים לאכול את ישראל מבפנים, היא שאי אפשר לאכול אותה מבחוץ.

יכולים לעקוץ אותו עד מחר שהוא איש מכירות של ״רים״. כראש ממשלה תמיד עדיף איש מכירות על פני סופר רגיש, כי איש המכירות נוהג בלנדרובר והסופר הרגיש יודע רק לשבת עם שיער ארוך בבית קפה, לשחרר אמירות זועמות ולמות מסיפיליס שקיבל ממעריצה שהציעה לו להתאבד ביחד. כן, הסופר גם יודע לכתוב, ולמזלו יש איש מכירות שנוהג בלנדרובר ומיחצ״ן את הספרים שלו.

לענין זה, הממשל האמריקני מבזבז אנרגיה כאשר הוא מתלהם על נתניהו שהוא פחדן, חושב רק על הישרדות פוליטית, או לוקה בתסמונת אספרגר – יציאה די תמוהה ממולדת הפוליטיקלי קורקט. אין לדברים האלה שום השפעה לכאן או לכאן, זה משהו שעובר לו ליד האוזן, מה שהנקניק מהבית הלבן קורא ״רעשי רקע.״

נתניהו אינו איש חזון מהסוג שעליו יכתבו בספר המנהיגים דגולים בעוד 100 שנה. אין לו ציטטות מרשימות. הוא רובוט-הנהגה, עושה את עבודתו באופן מדוייק ומחושב למדיי, לפעמים מרגיז. לא תראו אותו מוחה דמעה ולא יוצא מכליו מרוב שמחה. הוא לא ״מנהיג אהוב על עמו״ ובכל זאת אין לו אלטרנטיבה ראויה. אני לא אוהב את המדפסת שלי, אבל לא אציב במקומה אגרטל סיני תרבותי ומרתק, כי הוא לא מדפיס.

נתניהו משתמש בבנייה בירושלים כסדין אדום, טקטיקה, משהו שהוא מנפנף בו כדי שיוכל להגיד ״אם אני מוותר באי רצון ובזעם רב על ציפור נפשי, הבנייה בירושלים, אז בתמורה אני מצפה ש.. - ״ הנתניהו סטייט אוף מיינד אומר: נשיג עכשיו את מה שצריך, לבנות אפשר תמיד. אל תהיה צודק, תהיה עשיר.

אפשר לקרוא לזה חישוב אנליטי מבריק ואפשר לומר שזו מכירה פומבית של ערכי העם והמדינה. כנראה ששני הדברים נכונים. אם לטווח ארוך זה עובד או לא, נדע בעוד עשרים שנה.