חוק הגיור

יש בישראל ויכוח גדול בשאלה כמה אנשים שאינם יהודים על פי ההלכה, אך רואים את עצמם כיהודים, חיים בארץ הזאת

הרב דב בערל וויין , י"ב בחשון תשע"ה

הרב דב בערל וויין
הרב דב בערל וויין
ערוץ 7

אחד הנושאים הכי חמים ושנויים במחלוקת היום בישראל הוא החקיקה שמבקשת לעשות שינויים בתהליך הגיור הקיים במדינה היהודית כיום.

החוק עצמו עבר הרבה שינויים ופשרות עד שאושר על ידי הממשלה והקואליציה והועבר לכנסת להצבעה. בגרסתו המקורית, קיבל החוק תמיכה מיאיר לפיד וממפלגתו "יש עתיד", ממפלגת העולים מרוסיה, "ישראל ביתנו" ומעוד מפלגות חילוניות קטנות בצד השמאלי של הקואליציה. החוק פתח, לכאורה, פרצה שתאפשר עריכת גיורים לא-אורתודוכסיים במדינת ישראל ותעניק להם הכרה. החוק המקורי ההוא השתנה מאז פעמים רבות, ואותה פרצה נסגרה כליל. עיקר החוק היום הוא מתן רשות לרבני ערים ושכונות בכל רחבי הארץ ליזום ולבצע תהליך גיור.

החוק על כל צורותיו, על אף ששונה ורוכך לא מעט, עדיין מעורר התנגדות תקיפה מצד הרבנות הראשית לישראל, שעד כה הייתה הפוסק היחיד בענייני גיור. החוק מעורר התנגדות וביקורת גם מצד המפלגות החרדיות ורבנים רבים אחרים בישראל.

מצד שני, יש ארגונים רבניים, כמו "צהר", שמשבחים את החוק ורואים בו צעד ראשון בריענון החיוני של הבירוקרטיה ששולטת בתהליך הגיור במדינת ישראל.

בשעה שאני כותב את הדברים האלה, גורל החוק עדיין לא ידוע. עם זאת, העובדה שהוא הגיע עד הלום מעידה על כך שיש תמיכה ציבורית נרחבת בצעד הזה. גם בחוק יש עדיין דרישה שכל מסמכי הגיור הסופיים יקבלו אישור וחתימה של הרבנות הראשית, אך הדרישה הזאת לא החלישה בשום אופן את ההתנגדות להעברת החוק הזה.

באחד העיתונים הישראליים בשבוע שעבר ראיתי סיבה אחרת, עמוקה יותר, להתנגדות להעברת החוק. העיתונאי שם ציין שלרבני בתי הכנסת והקהילות - בגלל טיבה של המעורבות האישית שיש להם בחיי הקהילה ותושבי המקום - תהיה נטייה להיכנע ביתר קלות להשפעות אישיות וחיצוניות בעניין רגיש כמו הגיור, וזאת בניגוד לרבנים הלמדנים והמנותקים שיושבים במגדל השן של בתי הדין של הרבנות הראשית וממונים כיום על ביצוע תהליך הגיור.

אני יכול להעיד מניסיוני האישי כרב, שרב של בית כנסת נמצא בסיטואציה קשה מאוד כאשר אדם חשוב בקהילה שלו או אחד מחבריו מבקש ממנו לגייר אדם לא-יהודי שעומד להפוך, כך או אחרת, לחלק ממשפחתו. האופי הקר, הבירוקרטי והאובייקטיבי של תהליך הגיור הרבני כיום מבטיח כשלעצמו, באופן פרדוקסלי, שתהליך הגיור יהיה אמיתי ושהגר יתקבל כיהודי על ידי כל הזרמים והפלגים בעם היהודי.

אין שיטה מושלמת שמבטיחה טיפול בעניינים אנושיים ביעילות, במהירות ובהגינות. חוק הגיור מבקש להתגבר על מגרעות של טבע האדם והחיכוכים בחברה. המטרות שהוא שם לו נעלות אמנם, אך בעולם המעשי שבו אנחנו חיים ייתכן שהן לא ניתנות להשגה, ואף ייתכן מאוד שהמאמצים המושקעים בניסיון להשיג את המטרות האלה סתם מבוזבזים ואולי אפילו מזיקים.

יש בישראל ויכוח גדול בשאלה כמה אנשים שאינם יהודים על פי ההלכה, אך רואים את עצמם כיהודים, חיים בארץ הזאת. אין ספק שיש מאות ואלפי ישראלים נאמנים שהם ממוצא יהודי או שמזדהים עם העם היהודי, אך הם עצמם אינם יהודים לפי ההלכה. אין ספק גם שרובם המכריע ממש לא באמת מעוניין בגיור כהלכה, או באורח חיים של קיום תורה ומצוות. לכן התביעה הפופוליסטית לפתור איכשהו את "משבר הגיור" באמצעות חקיקה בכנסת מונעת בעיקרה ממניעים פוליטיים ומאי הבנה בסיסית של מושג הגיור ההלכתי.

בטווח הרחוק, העברת סמכויות הגיור לידי רבני הקהילות או הערים תעורר יותר בעיות ממה שתפתור. לא כל הרבנים שווים וגם לא כל בתי הדין הרבניים. בתי הדין לגיור של הרבנות הראשית הוכיחו שהם יעילים ומקובלים על כל המגזרים בעולם היהודי. החוק החדש יאלץ את הרבנות הראשית לחקור כל רב שיבצע גיור ולתת לו אישור, דבר שאיננה צריכה לעשות היום, מפני שהיא נשענת על בתי הדין הרבניים שהיא מכירה וממנה בעצמה. כל חקיקה מביאה איתה השלכות בלתי צפויות. נדיר שההשלכות האלה מתבררות כטובות או מועילות. הניסיון לשנות את תהליך הגיור, גם אם כיום איננו יעיל או אישי מספיק, יוליד שורה שלמה של בעיות חדשות ולא צפויות שנצטרך לפתור בעתיד.