נובמבר 1938, נובמבר 2014

אנחנו מרגישים כל כך אשמים עד שאנחנו אפילו לא חושבים להחיל את הריבונות, אלא רק להסתלק ולברוח. מתוך "ישראל היום".

אמילי עמרוסי , כ"ב בחשון תשע"ה

אמילי עמרוסי
אמילי עמרוסי
מירי צחי

אתם מכירים את הסיפור משיעורי ההיסטוריה ומהחדשות של אתמול. לא שיניתי שום פרט. בסתיו 1938 החלו הנאצים לגרש מגרמניה את היהודים שלא היו בעלי אזרחות גרמנית.

אחת מהמגורשים היתה ברטה גרינשפן, שמשפחתה עברה מאורעות קשים במהלך הגירוש. במכתב לאחיה, ששהה בפאריס, גוללה ברטה את מסכת הייסורים שעברה המשפחה. האח, הרשל, בן 17, קרא את התיאור וסער מזעם. הוא נטל אקדח והתנקש באחד מבכירי שגרירות גרמניה בצרפת, ארנסט פום ראט.

בגרמניה עטו על העובדה שיהודי ירה בגרמני כמוצאי שלל רב. רק לזה חיכו. שר התעמולה ג'וזף גבלס הורה לכל העיתונים בגרמניה לסקר את ההתנקשות באופן נרחב. יומיים אחר כך אירגן המשטר הנאצי את ליל הבדולח. הפוגרום תואר רשמית כהתפרצות ספונטנית, אך למעשה תוכנן היטב, ניתנו גם הוראות למשטרה להימנע מהפסקת המהומות ולמכבי האש להימנע מכיבוי השריפות.

מאות נרצחו באותו הלילה. עשרות אלפים הובלו אל מחנות ריכוז. מאותו יום קיבלה הפעילות האנטישמית את ברכת השלטונות. הקורבנות היהודים הואשמו באחריות לפשע שבוצע נגדם.

בכירי השלטון הנאצי החליטו לנקוט צעדי עונשין כנגד יהודי גרמניה בעקבות ליל הבדולח: טלאי צהוב, הגבלת התנועה, איסור נסיעה ברכבות. היהודים היו אשמים, ולכן נזקי הרכוש ישולמו על ידי חברות הביטוח לקופת הרייך ולא ליהודים המבוטחים. היהודים ישלמו מכיסם על נזקים שנגרמו לרכוש ציבורי במהלך הפוגרום נגדם.

התאריך שבו ירה גרינשפן היה 7 בנובמבר 1938. באותו תאריך, 7 בנובמבר, 76 שנים אחר כך, נורה חיר א־חמדאן, תושב כפר כנא, בידי שוטר ישראלי. זמן קצר אחר כך החלו ערביי הגליל במהומות אלימות. ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל, השולטת בגובה הלהבות, הורתה על תהלוכות ועל שביתת מחאה. היה נדמה שהם חיכו לאירוע הזה.

יו"ר הרשות הפלשתינית, אבו מאזן, אמר באנגלית שהמאורעות הם ספונטניים, אבל בנאומו בערבית, לציון עשור למותו של יאסר ערפאת, צעק "הרחיקו את המתנחלים שמטמאים את אל־אקצא" וביקש לברך "כל פלשתיני שייצא להילחם למען שחרור פלשתין". בדף הפייסבוק הרשמי של תנועת הפת"ח, שאבו מאזן עומד בראשה, התפרסם איור אוהד לדורסים והסתה מפורשת לביצוע פיגועי דריסה.

ההיסטוריה כל כך קפדנית בנטייה שלה לחזור על עצמה, ששוב - כמו בליל הבדולח - נשמעים קולות המאשימים את הקורבנות היהודים באחריות לפשע שמבוצע נגדם. לבקש יד קשה בטיפול בטרור זו התססה. להיכנס להר הבית - אתר קודש תיירותי בלב ירושלים, בריבונות ישראלית - זו פרובוקציה. להתגורר בעיר דוד, בבית שנקנה כחוק, זו התגרות נוראה שאם היא מביאה עלינו ענן מלא בדם - אין לנו להאשים אלא את עצמנו. חברת הכנסת מרב מיכאלי פירסמה בפייסבוק שהיא "מחזקת את ידיהן" של חבריה הערבים. רוח גבית נעימה למבצעי הפרעות בירושלים, בטייבה ובתל אביב.

מנגנון ההתנתקות

הימים האלה מציפים בצבעים עזים גם את סדר היום של התקשורת הישראלית. לפני חצי שנה כעסו צעירים ביצהר על הריסת בתי משפחות ביישוב והפכו שני אוהלים צבאיים. על אחד מהם שפכו שמן. זה היה מעשה נבזי, אך לא נפלה שערה משערות ראשו של חייל. אני שומרת את העיתונים.

הכותרות היו: "פוגרום נגד צה"ל" ("ידיעות אחרונות"); "עשרות מיצהר ביצעו פוגרום" ("הארץ").

השבוע, אחרי ניסיון הלינץ' בטייבה, הכותרות היו: "מחאת האבנים" ("ידיעות"); "מאות ערבים מפגינים ברחבי הארץ" ("הארץ"). או פורדיס. אנחנו זוכרים את "פשע השנאה" שהיה שם באפריל. נרצחו שם כמה עשרות צמיגים וכל ראשי המדינה התחרו בגינוי "הטרור היהודי".

ערוץ 2 הקים אולפן מיוחד וציפי לבני חנכה את הקו החם למניעת גזענות. חיפשתי את הקו הזה השבוע, וגם את האולפנים המיוחדים, כשבאותה פורדיס הושלך מטען צינור לעבר כוח שוטרים וצלבי קרס רוססו על תחנת האוטובוס.

הביטוי שהפך לקאלט, "אני מגנה את האלימות משני הצדדים", נשמע לאחרונה מצד בכירים בישראל ובעולם, כאילו שני הצדדים נוהגים לרצוח תינוקות ולהשתמש בטרקטורים ובסכינים כדי לגדוע חיים. גוף ציבורי חשוב פנה לאחרונה אל משפחותיהם של שלושת הנערים שנחטפו ונרצחו בבקשה להכין סרט על אודותיהם לצורכי הפצה בעולם. אלא מה, הסרט היה אמור לשרטט את דיוקנם של ארבעה נרצחים: שלושת הנערים ומוחמד אבו חדיר משועפט. סיפור סימטרי: יש סכסוך במזרח התיכון ובמסגרתו נרצחים אזרחים יהודים וערבים באירועי טרור מחרידים שמבצעים יהודים וערבים. לא משנה שהיחס הוא 30 הרוגי טרור בצד האחד מול 3,000 בצד השני. שאבו חדיר נרצח על ידי עבריינים שהחברה הישראלית מקיאה מתוכה, לעומת שלושת הנערים שהפכו לקמפיין פומבי של שלוש אצבעות מונפות.

כשערבי חמוש נהרג בכפר כנא, חבריו יצאו למסע נקם ותבערה שאחריתו מי ישורנה. וכשנפגע יהודי? משפחתו של יהודה הישראלי (איזה שם!), לוחם גבעתי שנפצע קשה מאוד במבצע צוק איתן ועדיין מורדם ומונשם, חגגה לו השבוע יום הולדת. הם הפיקו את "יום המעשים הטובים" בבתי ספר ובגנים, למדו תורה למענו סביב היממה וחילקו מרק לחיילים. צא ולמד את ההבדלים.

אנחנו מרגישים כל כך אשמים (למה נכנס הנהג היהודי לטייבה? למה עמדה דליה למקוס בתחנת האוטובוס? למה נאבק יהודה גליק למען זכויות התפילה של יהודים במקום הקדוש להם?) עד שאנחנו אפילו לא חושבים להחיל את הריבונות, אלא רק להסתלק ולברוח. וכך, בהוראה רשמית, ממליצה המשטרה לנהגים יהודים שלא להיכנס לטורען ולכפר כנא.

בעקבות התפרעות בכפר מנדא נחסם לתנועת יהודים הכביש בין צומת המוביל ליישוב מורשת. המהומות בטייבה גרמו לסגירת כביש כוכב יאיר־שער אפרים ליהודים. כשהיו בעיות עם אכיפת החוק ביצהר, ידע צה"ל להשתלט על בניין הישיבה שם ולהפוך אותו לבסיס צבאי, עד עצם היום הזה. כשערביי ישראל מבעירים צמיגים, המקום נסגר ליהודים.

מנגנון ההתנתקות הפך לחלק מהעור שלנו. כל מקום שהופך מסוכן, מפונה חד־צדדית. היהודי הבא שיעז להיכנס יגונה על כך שהוא המתסיס. אם יש טרור, היהודים הולכים משם.