התנערי מעפר קומי

נדב שרגאי , כ"ו בחשון תשע"ה

נדב שרגאי
נדב שרגאי
צילום: באדיבות המצולם

בין הטליתות לתפילין המגואלות בדם, ומתוך האימה וגיא ההריגה בשכונת הר נוף, חייבים למחות את הדמעות ולנהוג על פי הציווי העתיק "בדמייך חיי"; "התנערי מעפר קומי", ברוח מילותיו של הפייטן אלקבץ ב"לכה דודי" ולומר לעצמנו, ולמרצחים: אתם לא תוכלו לנו.

אל מול תרועות הרחוב הפלשתיני הרוקד על הדם ומחלקי הסוכריות ברחובות בית לחם, חייבת הממשלה לומר לעצמה, לעצמנו ולעולם שירושלים שלנו לא עומדת עוד למו"מ, שישכחו מחלוקתה, ושאנו מתכוונים לבנות אותה, לבנות בה ולהיבנות ממנה, מבלי לבקש רשות מאיש. כך נהגנו פעם. כך נהגו אשכול וגולדה ובגין ושמיר ורבין. כך נכון לנהוג שוב עתה. אם נמשיך לגמגם ולהתנצל, ולהתפתל - הטרור ינצח, ואנו נפסיד את ירושלים.

הפחד ששורר עתה בבירה הוא טבעי ונורמלי, ולמרות זאת אסור לנו להסתגר בבתינו. צריך אמנם להישמר ולהיות ערניים, אבל התשובה לטרור ולמסיתים היא המשך החיים בירושלים: התפילה בבתי הכנסת ובכותל המערבי, הביקורים בהר הבית, בעיר דוד ובעיר העתיקה; הנסיעה ברחובותיה, הלימוד, הבילוי והטיול בבירה. אל ירושלים צריך לבוא עכשיו מקרוב ומרחוק, וחלילה - לא לבטל ביקורים וסיורים בה.

האם אפשר לייצר יותר ביטחון? אפשר. בתחילת הדרך הכלנו את האירועים יתר על המידה והבאנו על עצמנו את ההסלמה והמדרון החלקלק. עכשיו, ארבעה חודשים וחצי אחרי שהאינתיפאדה הירושלמית יצאה לדרך, אין עוד די בשוטרים הכחולים בירושלים. הם עושים כמיטב יכולתם ביום ובלילה, במסירות ובהקרבה, אבל "השמיכה" של המשטרה קצרה מדי.

אם אנו רוצים להחזיר לידינו את השליטה בירושלים, לייצר מחדש הרתעה ולקטוע את גל הטרור והאלימות, צריך להכניס את צה"ל לתמונה. צריך לפרוס חיילים, כמו באינתיפאדה השנייה, באזורי התפר, בשכונות היהודיות ובשכונות הערביות. אסור להתפתות שוב לאשליית החלוקה, הגדרות, הבטונדות והמיגונים השונים. אלה יוכלו לסייע זמנית ואפשר לעשות בהם שימוש, אבל הם לא יוכלו לבוא במקום פעולה מסודרת ושיטתית, שתשיב את השליטה הישראלית והביטחון לכל חלקי ירושלים.

לאחר החטיפה והרצח של שלושת הנערים יצא צה"ל למבצע "שובו אחים", שבמהלכו עבר מבית לבית באזור חברון והחרים נשקים שהאוכלוסייה שם החזיקה ללא היתר. מציאות דומה, אם כי שונה בהיקפה, קיימת גם בחלק מהכפרים ומהשכונות של מזרח ירושלים. אין סיבה לעבור על כך לסדר היום. בדרך כזאת או אחרת כלי הירי הללו יחדלו, כפי שכבר קורה, לשמש רק ל"יריות שמחה" ויהפכו לכלי נשק המופנים נגדנו. צה"ל, ולא המשטרה, הוא הגוף המתאים לטפל בכך במסגרת מבצע מסודר ומאורגן.
עד כמה שהדבר יישמע מוזר ובלתי מתקבל על הדעת, יש לנו שותפים במזרח ירושלים, אבל הם רועדים עתה מפחד וחוששים להשמיע את קולם שמא יבולע להם מידם של ארגוני הטרור.

מי שמכיר מקרוב את התושבים שם ומדבר עימם שלא לציטוט, שומע מהם כי הם חפצים בהמשך שלטונה של ישראל בירושלים המאוחדת; שלמרות שגיאות רבות שעשינו במזרח ירושלים, הם מבכרים את מצבם ב־47 השנים האחרונות על פני חיים במדינה פלשתינית בירושלים המחולקת. העובדה שהם חוששים לומר את דעתם בגלוי, מלמדת על מעמדה המדורדר של מדינת ישראל במזרח העיר. הרחוב המזרח־ירושלמי אינו סומך עוד על ישראל ועל זרועות הביטחון שלה. הוא פוחד יותר מבריוני חמאס והחזית העממית.

גל הטרור האחרון שואב באופן העמוק ביותר את ההשראה שלו מההסתה הדתית סביב הר הבית ומעלילות הדם השקריות הנוגעות לכוונת ישראל כביכול להרוס את המסגדים שם, או להתיר תפילת יהודים במקום. להסתה הזאת שותפים כולם: מאבו מאזן ועד חמאס. השקרים הללו קונים לעצמם אחיזה בקרב ההמונים בעולם המוסלמי, וישראל אינה עושה די כדי להזימם. גם זו חלק מהמערכה על ירושלים, ואסור להירתע ממנה.

מתוך העיתון "ישראל היום"