שעת חירום

מרדכי קרפל , כ"ח בחשון תשע"ה

מוטי קרפל
מוטי קרפל
צילום: עצמי

"כל ההורג נפשות שלא בראיה ברורה, או בלי התראה, אפילו בעד אחד, או שונא שהרג בשגגה [שאת כל אלה הסנהדרין אינם יכולים לשפוט למוות, משום שלא התמלאו התנאים המשפטיים ההכרחיים] – יש למלך רשות להרגו ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה, והורג רבים ביום אחד, ותולה ומניחם תלויים ימים רבים להטיל אימה ולשבר יד רשעי העולם" (רמב"ם, משנה תורה, הלכות מלכים, פרק ג', הלכה י').

מסורת ישראל מבדילה בין המציאות השגרתית, שבה מערכת הדין והמשפט חייבת להתנהל על פי נורמות ונהלים מסודרים ומוקפדים, לבין שעת חרום, "כפי מה שהשעה צריכה", שבה חל דין מלכות, המאפשר למלך לחרוג מהנהלים השגרתיים ולפעול שלא בהתאם לדין הפורמלי, על מנת "לתקן עולם.....להטיל אימה ולשבר יד רשעי עולם".

כל מערכת, והמערכת המשפטית בכלל זה, מגיעה לפעמים למצבים בהם היא קושרת לעצמה את הידיים. רשעי העולם ותומכיהם לומדים את המערכת ואת נקודות הכשל שלה, על מנת לתפוס אותה "עם המכנסיים למטה" ולנצל את חולשותיה למטרותיהם.

בדיוק מסיבה זו אפשרה תורת ישראל למלך – ושמא אפילו חייבה אותו – לקבל החלטות "עוקפות סנהדרין" בעת הצורך. אמנם גם ל"מעקף" הזה יש גדרים וגבולות, דין מלכות, אבל הוא משוחרר מהמגבלות המשפטיות הרגילות.

העיקרון הזה, יסוד בדיני ישראל, הוא הגיוני אלמנטרי ומחויב המציאות, ולכן הוא מופיע גם במערכות משפט אחרות, במסגרת "תקנות לשעת חרום", שמאפשרות לממשלות להתנהל שלא בהתאם להליכים המשפטיים הרגילים. כך גם במערכת הישראלית.

הגרוש מרתיע

אנו נמצאים כרגע בשעת חירום כזו. הניסיונות הכושלים להרתיע את הטרור הערבי באמצעים מגוחכים ומצחיקים כמו מעצרים, משפטים, כליאה, הרס בתים, ביטול תשלומי ביטוח לאומי וכדומה, לא רק שאינם מרתיעים את הטרור אלא מעודדים אותו.

ישנם אמצעים רבים שאכן עשויים להרתיע. אחד מהם הוא הגירוש. גירוש מחבלים אל מעבר לגבולות המדינה הוכח כעונש יעיל, מרתיע הגיוני ואפילו מידתי. מחבל שקם בבוקר ומחליט לזרוק אבנים, כל שכן מעשה חמור יותר, צריך לסיים את יומו מעברו השני של הגבול הסורי. את כל אותם מפגעים ומתפרעים שכוחות הביטחון עוצרים בשטח בעקבות התפרעויות, זריקת אבנים, כל שכן ניסיונות לרצח, יש להעביר מהשטח ישר לאוטובוס. כשמתמלאת "נגלה" – יוצאים לדרך. לגבול הסורי. מעברו השני של הגבולות לא קיימת היום שום ריבונות מוסדרת ואין בעיה לשנע לשם את הפורעים.

לו כך עשינו היה הטרור הערבי, לפחות זה העממי, ההמוני – אתו לא מצאנו דרך להתמודד – נפסק.

הסיבה היחידה לכך שדרך זו איננה ננקטת היא יראתה של ממשלת ישראל מן הבג"ץ. כולנו שבויים מזה שנות דור בידי הבג"ץ שמקפיד לקשור לעם ישראל את הידיים.

שהכלבים ינבחו

חובתה של ממשלת ישראל לחסל באמת את הטרור ולהחזיר לעם ישראל לא רק את תחושת הביטחון, אלא את הביטחון עצמו. אם יש לצורך כך לנהוג על פי ההיגיון של "דין מלכות" ולעקוף את תחלואי מערכת המשפט הישראלית והאג'נדה שלה – זוהי חובתה האלמנטרית של הממשלה. השקט והביטחון חייבים לחזור לרחובותינו, עם בג"ץ ו"בצלם", או בלעדיהם.

לקושי שמעמיד הבג"ץ בפני האומה ישנם שלושה פתרונות אפשריים:

א. מסתבר שבעבר אישר בג"ץ גירושים וקבע שהם אינם סותרים את המשפט הבינלאומי, אם הדבר נעשה על בסיס אישי וסלקטיבי. אם זהו התקדים – אין כל בעיה. אם היועץ המשפטי לממשלה מתנגד לכך, הוא תמיד יכול להתפטר.

ב. הכרזת מצב חרום או מצב מלחמה, מה שאמור לאפשר פורמלית לעקוף את הבג"ץ.

אינני משפטן, וצריך כמובן ידע משפטי מקצועי על מנת לבחון את שתי האפשרויות הללו. במידה ושתיהן לא מאפשרות את נוהל הגירוש האמור לעיל, ישנה גם אפשרות שלישית:

ב. כבר ראינו שממשלת ישראל יודעת בשעת הצורך שלא לעשות חשבון לבג"ץ. בהר הבית למשל, פסק הבג"ץ לא פעם שיש ליהודים זכות תפילה. למרות זאת, הממשלה לא ממלאת את הוראות הבג"ץ, והשמיים לא נפלו. לבג"ץ אין חיילים; את כוחו הוא מקבל מן התקשורת והאקדמיה שמנפחות ללא הרף את חשיבותו ומעמדו. בנושא הר הבית לא היה לאליטות הישראליות סיבה להגן על הבג"ץ מפני הממשלה וליצור דעת קהל כנגדה. לא כך במקרה של גירוש כמובן. ובכל זאת, גם אם תנסה התקשורת לעורר מהומה ציבורית, בנושא זה היא לא תצליח. להיפך, הציבור מייחל לפעולה תקיפה של הממשלה, ואם הבג"ץ ינסה לטרפד אותה, ולו גם בחיפוי של הרעשה תקשורתית – מעמדו הציבורי של הבג"ץ, לא של הממשלה, ייפגע.

שהכלבים ינבחו – והשיירה תעבור.

להערכתי עונש הגרוש אפקטיבי ומרתיע מאין כמוהו. גרוש של מאות ספורות של מחבלים ומפרי סדר ירגיע את השטח. אם הטרור הערבי יבין שממשלת ישראל והציבור הישראלי לא מתרגשים מהבג"ץ – הוא ייכנע.

זהו האקמול לבעיה המידית; על הפתרון הכולל של "הבעיה הפלשתינאית" כתבנו כבר במאמרים קודמים.