סותמי פיות במסווה של ליברלים

הז'אנר הנאור מלא בדמוקרטים ופלורליסטים דגולים, שעושים הכל כדי להשאיר את התקשורת הישראלית הישנה והרעה כמות שהיא.

קלמן ליבסקינד , א' בכסלו תשע"ה

קלמן ליבסקינד
קלמן ליבסקינד
ניסים לב

באוקטובר 2003 נסגרה תחנת הרדיו של ערוץ 7. שנה וחצי קודם לכן קיבלו שופטי בית המשפט הגבוה לצדק את עתירתם של חברי הכנסת יוסי שריד, חיים אורון, איתן כבל ואברהם פורז, ופסלו את החוק שִאפשר לתחנה להמשיך לשדר.

כל מי שעסקו בסגירת ערוץ השידור היחיד שביטא את תפיסת עולמם של רבים בחברה הישראלית - פוליטיקאים כשופטים - היו אנשים המזוהים כפלורליסטים וכחסידים גדולים של חופש הביטוי.

אם תשאלו אותם הם יישבעו לכם גם היום שאין למעשים שלהם אז שום קשר לקו הפוליטי של ערוץ 7. נהפוך הוא. הם יסבירו, בפלורליסטית מדוברת, השגורה תדיר על לשונם, שלמחנה הלאומי חייב להיות קול ופה ותדר, אלא שחוק ערוץ 7 שחוקקה אז הכנסת, "אינו ראוי בעליל".

בשבוע שעבר התגייסו רבים ורעים כדי לעשות כל מה שהם יכולים כדי לסגור את "ישראל היום". גם במקרה הזה, לאיש מהם לא הייתה כמובן שום בעיה עם תפיסותיו של העיתון ועם תמיכתו בעמדותיו של ראש הממשלה. נהפוך הוא. אם תקשיבו טוב להסברים שלהם, הם ישכנעו אתכם שפתיחת השוק למגוון דעות היא עניין מובנה בתפיסת עולמם מאז עמדו על דעתם. שהם ודמוקרטיה זה שני חצאים של אותו שלם. העניין הוא ש"ישראל היום" זה לא סיפור של חופש ביטוי אלא של תעמולת בחירות אסורה לטובתו של בנימין נתניהו. זהו. עם כל השאר אין להם שום בעיה. פלורליסטים, אתם יודעים.

ב-2010 קמה גלי ישראל, תחנת הרדיו האזורית של יהודה ושומרון. לפני שנתיים וחצי בערך נפל בחלקי הכבוד להתראיין לאחד העיתונים הכלכליים החשובים. שעה ארוכה ישבתי מול המראיין ושוחחתי איתו על עמדותי הפוליטיות, על מה שאני חושב על התקשורת הישראלית, על הטורים שלי ב"מעריב" ועל עוד כל מיני דברים שעיתונאים שואלים עיתונאים אחרים כשהם מראיינים אותם.

אבל הייתה שאלה אחת שהופיעה לפני כולן. נדמה לי שבקושי הספקתי להיטיב את אחורי על הכיסא וכבר התבקשתי להתמודד עם הטענה שגלי ישראל, שאני משדר בה מדי בוקר, מפרה את החוק. גבולות הזיכיון של הרדיו, הסביר לי בן שיחי, נגמרים בנקודה מסוימת, ואילו השידורים שלכם עוברים אותה ומגיעים גם למקומות אחרים, בירושלים ובמרכז הארץ.

"אם לומר לך את האמת", השבתי לו, "אני משדר בתחנה חודשים ספורים בלבד, אין לי שמץ של מושג בעניינים הטכניים שאתה מדבר איתי עליהם, אני אפילו לא יודע איפה מוצבים המשדרים ומה טווח השידור שלהם. אני מגיע בבוקר, מגיש שעתיים של אקטואליה, והולך הביתה. אבל עכשיו, כשאתה מעלה את הנושא הזה", הוספתי, "אני נזכר פתאום שאת שידורי הרדיו של התחנה האזורית מירושלים אני שומע כמעט עד הבית של החותנת שלי בקריות, וחלק מתחנות הרדיו שאמורות לשדר למרכז אני קולט לגמרי לא רע כשאני נוסע לבקר בישיבה של הבן שלי בדרום הר חברון. אין לי מושג מה אומר החוק בעניין הזה, אני רק יודע שאם יש איזושהי בעיה, כנראה שאנחנו בגלי ישראל לא המצאנו אותה".

בשבועות האחרונים הגיע תורו של ערוץ 20, שזכה במכרז להפעלת ערוץ המורשת הישראלי. לצורך הגילוי הנאות אציין שאני מופיע באחת מתוכניות הערוץ כחבר פאנל פעמיים בשבוע, אבל פרט לכך אני לא יודע איך נראה בעל הבית, למנכ"ל אמרתי פעם אחת שלום באירוע ההשקה, לא ישבתי מעולם בשום ישיבה, ואף אחד לא מתייעץ איתי, לא בעניין התוכן ולא בשום עניין אחר.
מי שצופים בערוץ, ואלה, תודה לאל, הולכים ומתרבים, שומעים בתוכניות האקטואליה שלו דומיננטיות גדולה של השפה הלאומית-ימנית. למה זה קורה? אפשר להניח שזו תפיסת העולם של בעל המאה.

הערוץ הזה בקושי ספר מאה ימי חסד, וכבר תפסה את מקומה על הבמה מקהלת חובבי חופש הביטוי והחלה לשיר.

זה לא סיפור של חוק וזה לא סיפור של תנאי רישיון. סותמי הפיות מהז'אנר הנאור לא רצו את ערוץ 7, כמו שהם לא רוצים את גלי ישראל ואת "ישראל היום" ואת ערוץ 20. הם דמוקרטים ופלורליסטים ומאמינים גדולים בריבוי דעות ובריבוי קולות, אבל עושים הכל כדי להשאיר את התקשורת הישראלית הישנה והרעה כמות שהיא. חייבים לנצח אותם.

לקריאת המאמר המלא מהעיתון מעריב לחצו כאן