לא בזכות הכוח אלא בכוח הזכות

עמיחי שיקלי , ה' בכסלו תשע"ה

עמילי שקלי
עמילי שקלי
צילום: עצמי

אם לשפוט לפי הלך הרוחות במערב של שנת 2014, אילו הייתה נערכת ההצבעה ההיסטורית של כ"ט בנובמבר מחר היה העולם מצביע, כנראה, נגד הקמת מדינה יהודית.

מן התמיכה הרחבה ממנה נהנתה ישראל, נותרו כיום רק הצהרות רפות על זכותה של ישראל להגנה עצמית, משל הייתה המדינה חוג קראטה. הכרה מפורשת בזכותו של העם היהודי למדינה משלו והכרה בקשר המיוחד שבין העם היהודי לארץ ישראל לא נשמעו מעל בימת האו"ם ומפי מנהיגי מדינות המערב מזה זמן רב.

אולם העיסוק בהאשמת מדינות המערב, נוח ככל שיהיה, מתעלם מן העובדה הפשוטה שנסיגתן של מדינות אלה מתמיכה במדינת ישראל, היא סימפטום לבעיה שכולה כחול לבן. בתהליך שזחל במהירות רבה, למן ראשית שנות התשעים ועד לכתיבת שורות אלה, הפכה ההכרה בזכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל מעמדה הנטועה בליבת הקונצנזוס הישראלי, לעמדה המזוהה עם מחנה הימין ועומדת בסתירה לעקרונות ליברליים.

בכנס לציון 3,000 שנה לירושלים, שנערך בוושינגטון כחודש לפני הירצחו, אמר רוה"מ יצחק רבין ז"ל: "אנחנו חלוקים בדעותינו מימין ומשמאל, יש לנו ויכוחים על דרך ועל מטרה. בישראל אין לנו ויכוח בנושא אחד: שלמותה של ירושלים והמשך כינונה וביסוסה כבירתה של מדינת ישראל. אין שתי ירושלים. יש רק ירושלים אחת. מבחינתנו, ירושלים אינה נושא לפשרה - ואין שלום בלי ירושלים." כיום נשמעים הדברים מוזרים, לנוכח הקו החד-מימדי שבו נצבעה מורשתו של האיש. כיצד נשמט הקונצנזוס מתחת לרגלי ירושלים וכיצד הפכה ההכרה בזכותנו ההיסטורית על הארץ מעמדה המלכדת את כל שורות החברה, לשסע פוליטי נוסף?

הכרה בזכותנו על הארץ אין פירושה שלילה של פשרה טריטוריאלית, פשרה עושים במקום בו יש שני צדדים הטוענים לצדקתם. אולם במצב הדברים הנוכחי, נראה כי צד אחד בלבד טוען לצדקתו. בצד האחר, הישראלי, חצי צד בלבד טוען לצדקתו ולגבי החצי השני, שאינו טוען עוד לזכותו על הארץ, לא מדובר בפשרה אלא בהשבת גזלה.

בימים אלה, כאשר מדינת ישראל מציינת את התאריך החשוב של כ"ט בנובמבר, לא יזיק לכולנו להיזכר בדבריו של דוד בן גוריון, עת העיד בפני וועדת פיל, שביקרה בארץ בעיצומו של המרד הערבי (1936-1939): "העם היהודי זכאי להיות ולחיות חופשי למענו ובזכותו הוא. זכותנו לארץ ישראל נובעת לא מהמנדט הבריטי ולא מהצהרת בלפור, היא קודמת להם. יו"ר הוועדה המלכותית אמר שכתב המנדט על א"י הוא ה-'Bible' של הציונות. אני יכול לומר בשם העם היהודי את ההיפך: התנ"ך הוא המנדט שלנו".