יעקב אבינו וחוק הלאום

צריך להודות, המלחמה היא בין המחנה היהודי שרואה בקיום הנבדל של עם ישראל ייעוד, לבין מה שמכונה 'המחנה הדמוקרטי'

ד"ר מיכאל בן-ארי , ה' בכסלו תשע"ה

מיכאל בן ארי
מיכאל בן ארי
צילום: תומר נויברג, פלאש 90

על כורחו עוזב יעקב את מולדתו ויוצא לגלות.

האיום של עשיו, גורם לו לצאת אל ארץ ניכר. ובחזון הלילה ובו מלאכי אלוקים עולים וירדים, על סף צאתו, ההבטחה האלוקית: "הארץ אשר אתה שוכב עליה, לך אתננה ולזרעך". גלות זה מקום של הישרדות, מפני שני איומים: האיום האחד הוא היטמעות ואובדן זהות, ולעומת כן לאלו ששומרים על זהותם והיבדלותם מרחף מעל צווארם האיום הפיזי.

יעקב מכיר את שני הסיכונים הללו, כנגד האיום הפיזי, הוא מתפלל: "ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך". וכנגד החשש מהיטמעות ושכחת המולדת הוא מתפלל: "ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלוקים".

מגילת העצמאות וחוק הלאום

שוב ושוב היה הרב כהנא מצביע על הסכיזופרניה של מגילת העצמאות. מצד אחד מדינה יהודית, "קם העם היהודי" ומצד שני "שוויון זכויות ...". הוא הזהיר שללא ברור, המדינה היהודית תאבד את זהותה מול חרב הפיפיות הדמוקרטי. רובי ריבלין יכול להמשיך לצעוק שאין סתירה, כמו שהוא יכול לצעוק שהשמש זורחת בלילה.

כדי שמדינה תהיה "מדינה יהודית", היא צריכה מאפיינים קולקטיביים המעידים על זה. שפה, רוב, תרבות, ערכי עליה והתיישבות. כל אלו אינם עולים בקנה אחד עם הדמוקרטיה המערבית, הרואה את המדינה כאוסף של פרטים, שיכולים בכל מצב נתון לשנות את הערכים שלהם. במדינה דמוקרטית יכול להיות ראש ממשלה ערבי, ולא יכול להיות בה 'חוק השבות' המתייחס רק לחלק מאוכלוסיית האזרחים ומפלה לרעה את האחרים. במדינה דמוקרטית הסמלים צריכים להיות על דעת כלל האזרחים, המנון ודגל כמו שלנו, בהחלט אינם 'דמוקרטים'.

הגיע הזמן להחליט, מי אנחנו? האם יש אפשרות שיום אחד 'מדינת ישראל' תשנה את ההמנון והדגל? שיבוטל את חוק השבות? ששמה של המדינה ישונה ל'ישראטין', מתוך התחשבות באוכלוסיה הערבית שטוענת שהיא ילידת המקום ומתוך דבקות בערכי הדמוקרטיה. וצריך לזכור שבשביל לעשות זאת לא צריך שהערבים יהיו פה רוב. שהרי לתפיסה שרואה במדינת ישראל מדינת כל אזרחיה ולאומיה, יש שותפים בציבור היהודי, בוז'י הרצוג, ציפי ליבני וזהבה גלאון שיתנו יד בהתלהבות לכל יוזמה כזו.

הסיכון של אובדן הזהות חמור מהגרעין האיראני

יש שרואים בקיום הפיזי של הפרט ערך עליון. היהדות מעולם לא חשבה כך. יהודי יכול לעבור על כל המצוות כשיש איום על חייו הפרטיים. אך כשיש איום על חיי הלאום, הוא מצווה לתת את נפשו. לכן איסור עבודה זרה הוא בדין של 'יהרג ואל יעבור'. וכן המושג 'שעת השמד' המכוון למציאות בה יש מי שרוצה למחוק את היהדות, בזמנים כאלו קבעו לנו חכמים שחייב יהודי למסור את נפשו אף על פרטים קטנטנים כמו אופן קשירת הנעל.

המחנה היהודי מול המחנה הדמוקרטי

צריך להודות, המלחמה העיקרית היא לא בין ימין לשמאל, אלא בין המחנה היהודי שרואה בקיום הנבדל של עם ישראל ייעוד, לבין מה שמכונה 'המחנה הדמוקרטי', הרואה את הפרט כערך עליון. אלו המבקשים לקעקע ערכים לאומיים, ערעים שהופכים את הציבור היהודי לקולקטיב. לכן הם נלחמים על פתיחת מרכולים בשבת, כפי שהם נלחמים בעליית יהודים להר הבית . הם מבקשים להסיר את העול הרוחני של העם היהודי, על ידי הסתלקות מהמולדת המבטאת את ערש התרבות היהודית של אברהם אבינו ודוד המלך. בשבילם תל אביב והפאבים ומגדל השן של האקדמיה הם מקדש. ואילו חברון שכם ויריחו הם 'שטחים', שגם אם לא היו ערבים שדורשים אותם, הם היו מחפשים למי לתת, כדי להיפטר מהקשר לעבר היסטורי המחייב גם חיי היום יום שלהם.

דמוקרטיה היא רק פטנט

'אבירי הדמוקרטיה' מוכנים לשחוט כל מי שאינו דבק בדתם. הם יקימו פה מדינת מחבלים בלב ישראל, יתנו לראאד סאלח להטיף להשמדת ישראל. תוך שהם שוכחים שהדמוקרטיה היא רק כלי לחברה בריאה. אך המציאות שלנו, אינה דומה לשום מקום בעולם. יש כאן אוכלוסייה לא קטנה שקוראת תגר על עצם הקיום שלנו כאן. וכשיש התנגשות בין קיומה של המדינה היהודית לבין דבקות בפטנט הדמוקרטיה שבמקום לשרת אותנו הפך להיות פצצה מתקתקת. הבחירה שלי היא ברורה. דמוקרטיה יהודית למדינת לאום של העם היהודי השב לארצו. תוך נתינת זכויות אזרח פרטיות מלאות לכל מי שנאמן למדינה היהודית, לעומת שלילת אזרחות וגרוש לכל מי שמאיים על קיומנו ותובע זכויות לאומיות.