החזון האמיתי של שתי מדינות

הדברים צריכים להיאמר במפורש ללא גמגום: אין שיוויון בין זכויות היהודים על הארץ לזכויות הערבים על הארץ

חגי הוברמן , ו' בכסלו תשע"ה

ביום עיון שנערך השבוע במכון למחקרי ביטחון לאומי בת"א, ביוזמת המרכז להנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון, גילה תא"ל (מיל') אודי דקל, ששימש ראש מינהלת המשא ומתן עם הפלשתינים בממשלת אולמרט, במסגרת תהליך אנאפוליס, כי "בשיחות עם אבו-מאזן הוא הבהיר לנו במפורש למה הוא לא יכול להכיר בישראל כמדינה יהודית: כי הכרה כזו משמעותה ביטול 'זכות השיבה', זכות שההחלטה לגביה השמורה לכל פליט ואינה בסמכות יו"ר הרשות".

הדברים הללו מסבירים אולי את הגינוי האמריקני להצעת 'חוק הלאום'. חוק הלאום מפריע לאמריקנים לא בגלל האופי הדמוקרטי של ישראל, אלא בגלל שהוא עלול להפריע לחלום המרכזי של הנשיא אובמה: הקמת מדינה פלשתינית. האמריקנים יודעים היטב שראיית הפלשתינים של הסדר הקבע היא הקמת מדינת לאום פלשתינית, לצד מדינת ישראל - בתנאי שהיא תהיה מדינת כל אזרחיה ולא מדינה יהודית. בלי זה אין הסכם קבע, וכל חזון השלום של השמאל ואובמה קורס תחתיו.

יש מתח מובנה בין היותה של ישראל מדינה יהודית לבין היותה מדינה דמוקרטית – מי שלא מכיר במתח הפנימי הזה, מתעלם מהמציאות. קל להכריז ש'ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית' – זה נכון וזה לא פשוט. לפי תפיסתם של רוב הערבים בישראל וגם של מיעוט קטן של יהודים - מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית, ומשום כך היא צריכה להיות מדינת כל אזרחיה, ללא הבחנה בין יהודים ללא-יהודים.

הדברים צריכים להיאמר במפורש ללא גמגום: אין שיוויון בין זכויות היהודים על הארץ לזכויות הערבים על הארץ. לעם היהודי יש זכות בעלות על ארץ ישראל; לערבים יש לכל היותר זכות מגורים בארץ עם כל זכויות התושב הנדרשות (פרנסה בכבוד וכו'). לכן קיים חוק השבות ליהודים, ואין זכות שיבה לערבים. לכן יהודים יכולים וחייבים לחזור ולגאול בתיהם שנטשו בכל מקום, בירושלים ובחברון ובעזה ובכל מקום ממנו גורשו. שום ערבי לא יחזור לבית שמשפחתו נטשה באיזשהו מקום בארץ-ישראל.

אני מעריך שהשלב הבא במאבק נגד היותה של ישראל מדינת הלאום היהודי יהיה נגד חוק השבות, וגם אותו יובילו ערביי ישראל. לטענתם, שיש בה אפילו מידה מסויימת של צדק פנימי, בחוק השבות ישנה אפליה ופגיעה בעקרון השוויון, שהוא עיקרון דמוקרטי חשוב. אם רוצים דוגמה לחוק בלתי דמוקרטי בעליל, חוק השבות הוא הדוגמה המובהקת לכך.

ערביי ישראל נאבקים בחוק השבות, כיוון שהם רואים בביטולו שלב ראשון בדרך לזכות השיבה הפלשתינית, עיקרון פלשתיני בסיסי שבלעדיו לא ייכון, בראייתם, שום הסדר מדיני עם ישראל.

הטענה הזאת בדיוק היא זו המלמדת את חשיבות החוק. מדינת ישראל היא מדינה יהודית-דמוקרטית, ובסדר הזה. מדינת ישראל צריכה להעניק זכות עליה רק ליהודים כדי לממש את היעד המרכזי של הציונות: הקמת מדינה יהודית לעם היהודי, מדינה שרוב תושביה הם יהודים.

לפני ארבע שנים, בחודש חשוון תשע"א, הכריזה מי שהיתה שופטת ומבקרת המדינה מרים בן-פורת ז"ל, בראיון לקול-ישראל כי "חשוב להוסיף שיר לאומי נוסף להימנון, שידבר אל לבם של האזרחים הערבים". בן פורת הוסיפה כי יש לשקול גם דגל נוסף למדינה שיוכלו להזדהות עמו כל האזרחים. "לוּ הייתי אזרחית מוסלמית במדינת ישראל", אמרה בן פורת, "הייתי מצפה שיאפשרו גם לי הזדהות מלאה עם סמלי יום העצמאות".

דבריה היו הוכחה מצויינת לכך שישנם לא מעט בכירים בישראל, ששכחו למה קמה מדינת ישראל, מה יעודה ומה תכליתה. לכן לקחתי לעצמי את המשימה להזכיר להם: מדינת ישראל היא מדינה יהודית. נקודה. וגם דמוקרטית (מי שרוצה יכול להוסיף גם כאן נקודה). אבל קודם כל יהודית. לכן הסמלים שלה, כמו ההמנון והדגל, חייבים לבטא בראש וראשונה את עובדת מדינת ישראל מדינה יהודית.

ומה עם הערבים? אין צורך שערבים יזדהו עם סמלי המדינה. הם פטורים מכך מעובדת היותם לא יהודים. הם כן חייבים לכבד אותם, כאזרחי המדינה שווי זכויות וחובות.